ארץ צבי (פרומר) א קס

מהמצות כמ"ש תוס' נדה (ס"א:) בד"ה אר"י, גם אין מובן כ"כ למה יהי' שכר מצוה גרמא בעלמא ואף שינתן לו לאחר מיתה הלא כל שכירות אינה משתלמת אלא בסוף ומ"מ הנאה גמורה היא ואסור באיסה"נ כמבואר בר"פ השוכר את הפועל, ונלע"ד כוונתם דכיון דיודע עתה בעודו בחיים שיהי' לו שכר לעה"ב חשיב גם עתה הנאה וע"ז תירצו דהנאה זו שיש לו עתה ממה שיהי' לו שכר לעה"ב זה גרמא בעלמא הוא מכח המצו', אף דהשכר עצמו ל"ח גרמא כמו כל שכר פעולה מ"מ ממנ"פ מותר דשכר עה"ב עצמו הרי מותר הוא דלמתים חפשי והנאה שיש לו עתה מכח שיהי' לו שכר זה הוי רק גרמא בעלמא ושרי, כנלע"ד ביאור דבריהם ז"ל

ועתה נבוא לנ"ד, והנה נראה דכל דינים שבין אדם לחברו ודיני תשלומי נזק הכל שייך רק על נזק בעה"ז ולא על נזק בעה"ב שאינו נוגע רק לנשמה והתורה לא נתנה לנשמה לבד רק לגוף ונשמה יחדיו [וכעי"ז הק' בעקידה הובא בשל"ה על שבועת הר סיני שהיו שם כל הנשמות העתידות להוולד דהא התורה לא נתנה לנשמה לבד רק לנשמה בצירוף גוף ואיך שייך שבועה בנשמה לבד] ותו דבנזקין רעהו כתי' וממעטינן רעהו ולא של נכרי רעהו ולא של הקדש, ולא מצינו לשון רעהו רק באדם מלובש בגוף ונשמה ולא בנשמה לבד [ואף דמצינו הקב"ה נקרא ריע ריעך וריע אביך אל תעזוב זה בדרך השאלה כמו דמצינו לשון אשה ואחותה ביריעות המשכן] וע"כ מה שמפסיד להבא שכר מצו' בעה"ב ע"ז ל"ש תשלומין כלל ועיקר התשלומין בעבור שגם בעה"ז נהנה בידעו שיהי' לו שכר בעה"ב אף שאין לאדם שום השגה בעה"ז בתענוג עה"ב על אמיתתו מ"מ גם המעט דמעט שיודעין נהנה מזה והנאה זו הוא שאמדו חז"ל בעשרה זהובים וז"פ, ובזה מבואר יותר תי' הנ"ל דעל שמפסיד חברו ממצוה ואין הוא זוכה ל"ש תשלומין כלל דזה גרמא בעלמא הוא דהרי הרשב"א והר"ן אומרים כן

והנה ברא"ש פ"ק דבכורות (דף י':) דאף דפטר חמור גם הנאת דמיו אסור היינו כגון דמזבן לי' למאן דלא ידע שהוא פט"ח וקשקיל מיני' כנגד כולו אבל למשקל מיני' מה דשוה טפי משה קטן שהלוקח זקוק לפרוע עליו דמיו שפיר דמי עכ"ל, ומשמע מלשונו דמותר לכתחלה למוכרו עתה ולמשקל מה דביני וביני, וק' הא עתה אסור בהנאה וצ"ל דמוכרו עתה שיחול ע"י אחר פדיי' ואז יהי' מותר בהנאה וע"כ שרי גם עתה לקחת דמיו כיון דבעד היתר הנאה הוא לוקח דמים. ומזה למדתי להלכה ולא למעשה במה שנשאלתי אם מותר לעשות באשטעלונג בחוה"מ פסח בפאבריק שמרים שישלח לו שמרים לאחה"פ. אם אזלי' בתר שעת מעשה קנין שהוא זמן איסה"נ או בתר חלות שהוא שעת היתר הנאה [ע' ירושלמי פ' מי שאחזו פליגי ר"י ור"ל כעי"ז בנתן גט לאחר ל' ואחזו קורדיקוס תוך למ"ד אי אזלינן בתר נתינה או בתר חלות] ונלע"ד דמעיקר הדין שרי דאיסור ממצוא חפציך ל"ש רק במלאכה ולא באיסור חמץ וכעי"ז מבואר בשבת (קי"ד:) דמותר להכין ביוהכ"פ לאכול במוציוה"כ הנה דאין בזה איסור מצוא חפציך, כן לענין איסור פרקמטי' בחוה"מ נראה מש"ס מ"ק (י"ג.) דליכא איסור ממצוא חפציך וכ"ה בשו"ע (סי' תקמ"ב ס"ג), וכ"מ להדי' בט"ז (סי' תקל"ט סק"ה) גם בד"מ יו"ד (סי' ש"פ סק"ט) בשם מרדכי מפורש להיתר, ולא נשאר רק מצד איסה"נ, ולענין זה יש לנו ראי' מרא"ש בכורות הנ"ל דאם עושה הקנין בשעת איסה"נ שיחול בשעת היתר אין דבר, וז"ל דאף דנהנה עתה בפסח מ"מ הרי נהנה מחמץ לאחה"פ דהרי נוטל המעות בסיבת שהלוקח קונה ממנו חמץ לאחה"פ והוי כנהנה מהיתר הנאה, והוא דומה למי שדר באירופא, דשם מתחיל חצות ערב פסח איזה שעות קודם אמעריקא, ויש לו חמץ באמעריקא אפשר דשרי למוכרו לנכרי פה דחשיב נהנה מהיתר כיון דלוקח מעות בעד חמץ שמונח באמעריקא במקום שעדיין לא חל איסור חמץ ומדברי רא"ש הנ"ל יש ללמוד זה, דהזמן והמקום א' הם וכמו דמותר למכור או לקנות חמץ בזמן איסור שיחול בזמן היתר מחמת דקונה חמץ של זמן היתר ה"נ מותר למכור חמץ במקום איסור מחמת שהחמץ הוא במקום היתר, ואכמ"ל יותר

ולכאורה זה סתירה לדברינו הנ"ל, דקו' הרשב"א והר"ן הי' מחמת דנהנה בעה"ז מחמת שיהי' לו שכר בעה"ב, וק' הא שכר עה"ב היתר הוא כנ"ל ממילא מה שנהנה בעה"ז בסיבת שכר עה"ב חשיב ג"כ נהנה מהיתר, אמנם לק"מ דבנ"ד גם לאחר פטירתו הוא שכר איסה"נ ואיסור הוא, אך דגברא לאו ב"ח דלמתים חפשי ממילא כשנהנה בעה"ז בסיבת שכר עה"ב שפיר חשיב נהנה מאיסה"נ משא"כ בנדון הנ"ל דפט"ח לאחר פדיי' מותר וכן חמץ לאחה"פ וזה פשוט מאד

אך י"ל עוד, דדין הרא"ש עם דברי רשב"א והר"ן הנ"ל א' הם דכמו שתי' הרשב"א ור"ן ז"ל דמה שנהנה בעה"ז בסיבת שכר עה"ב גרמא בעלמא הוא ושרי, ה"נ בנדון הרא"ש שמוכר עתה פט"ח שיחול אחר פדיון דבעצם לוקח מעות בעד היתר כנ"ל, אך דיש מקום לאוסרו דמ"מ גם עתה נהנה מחמת פעולת הקנין לבד ביודעו שיחול לאחר זמן ויהנה מזה וע"ז י"ל דזה גרמא בעלמא במה שנהנה עתה בזמן איסה"נ בסיבת שישיג שכר בזמן היתר דומה ממש לתי' הרשב"א והר"ן ז"ל

ויש לדון בזה עמ"ש החוו"ד דאפי' למ"ד אין מבטלין איסור לכתחלה דרבנן באיסה"נ לכו"ע דאורייתא דנהנה מזה שעושה מאיסור היתר, ולפמ"ש יש לדון בדבריו בקרקע דסו"ס עיקר הנאתו ממה שיהי' אחר הביטול היתר, וא"כ חשיב נהנה מהיתר, ואף שנהנה עתה בזמן איסורו מזה שיהי' אח"כ היתר שרי כאמור

אציע מענינא דיומא, ח"א שאלני בפסחים (מ') דאמר רבא מצו' ללתות דאל"כ ל"ש ושמרתם ועיי"ש תוד"ה כי מהפכיתו דאם ל"ה שייך שימור בהיותו דגן מחמת לתיתה ל"ה שייך שימור גם בקצירה עיי"ש וא"כ היום שהפוסקים אסרו לתיתה איך מקיימין מ"ע דושמרתם ומ"ע דאכילת מצה משומרת וי"ל דכל גזירה דרבנן ילפי' מושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי כיבמות (כ"א.) א"כ כיון שהיום אין בקיאין כ"כ להזהר ומש"ה שדרו ממתיבתא שלא ללתות בזה עצמו מקיים ושמרתם שאינו לותת משום גזרה וסייג שמא יבא לידי חימוץ ודוקא בימי הש"ס דהוי בקיאי טובא ולא הי' שייך אז גזרה זו וגם במה שלא היו לותתין ל"ה מכוונין מחמת גזרה זו על כן לא הי' מקיימין בזה ושמרתם במה שלא לתתו החטין ע"כ המצוה להיפוך דוקא דהיינו ללתות ומ"מ ישמרנו מחימוץ משא"כ בזמננו דאין אנו בקיאין כ"כ [ומה"ט אסרו גם החליטה משום דליכא מאן דידע למחלט ועוד בכמה דברים שצריכין בדיקה בטריפות אסרו הפוסקים בזמננו משום שאין אנו בקיאין בבדיקה] וה"נ א"א לסמוך עלינו לשמור החטין אחר לתיתה וכיון שקרוב הדבר שיבא ליד חימוץ ע"י לתיתה אין לך שימור גדול מזה מה שמונע א"ע ללתות משום גזרה שמא יחמץ כהא דיבמות (כ"א.) דכל שמונע א"ע מדבר בשביל גזרה חשיב ושמרתם כנלע"ד בדרך פשוט

עוד נלע"ד דהנה לשון רבא מצוה ללתות משמע דחיובא ליכא רק מצוה בעלמא וכדאמרי' בעלמא אשכחן למצוה לעכב מנלן, וע' תוס' מנחות (ה':) ולכאורה כיון דס"ל דבלאו לתיתה לא מקיים ושמרתם כמבואר בתוד"ה