ארץ צבי (פרומר) א קנט

הלך אחר המיקל ויש לסמוך על המ"ב גם על סניף ד' רמ"א (סשל"ט ס"נ) דבזה"ז ל"ש כלל הגזירה שמא יתקן כלי שיר דאין אנו בקיאים היום בעשיית כלי שיר, אם אמנם דבשו"ת זכרון יוסף כתב דרמ"א לא קאי רק אטיפוח וריקוד לא על ניגון בכלי שיר ממש היינו דמש"כ הרמ"א דנהגו להקל לא קאי רק ע"ז אבל תוס' עצמן שמתירין בזה ודאי מתירין גם בכלי שיר ממש דמ"ש, וכבר כתב הר"ן בחולין גבי נהוג עלמא כתלתא סבי דבדבר שאינו רק מצד המנהג אין לדמות מילתא למילתא אפי' היכא דהא בהא תליא ובמה דנהוג נהוג ובמה דלא נהוג לא נהוג וע"ז שפיר כתב בזכרון יוסף דהמנהג להקל אינו רק בטיפוח וריקוד, מ"מ בנ"ד יש לצרף לסניף גם שי' התוספות

ונפ"מ בדברינו אלו במי שהוא במעון קיץ ובמעייני הרפואה שיש שם מקהלות המנגנים בכלי זמר ומנגנים גם בש"ק ורוב הקוהר געסט נכרים ותלי בפלוגתת המג"א והנש"א הנ"ל וכפי דברינו יש להקל בזה, אמנם שמעתי הרבה פעמים יש בין המנגנים ישראל ודומה לישראל המבשל בשבת דאסור גם לאחרים באותו יום אפי' למי שלא בישל בשבילו כדאי' (בסי' שי"ח) וא"כ ל"מ בזה מה דרוב נכרים [גם יש מקומות דרובן ישראל וכמו בקריניץ וכדומה] ע"כ אין להקל בזה. ומ"ש כבודו לאסור משום דהקול בא מחוץ לתחום כמו דאסור לקדש הלבנה מטעם זה כמש"כ הט"ז ריש (סי' תכ"ו) בשם מהרי"ל עכ"ד הנה בגוף דברי המהרי"ל תמה הגאון ר"ד אפענהיים בשב"י ח"ג (סל"א) דמה ענין זה לתחומין ובתוך דבריו כתב וז"ל אמור מעתה הרואה את חברו חוץ לתחום וכו' יהי' אסור לדבר עמו בשבת ומעולם לא שמענו פוצה פה לפקפק בזה עכ"ד. ובאמת שהענין פלא גדול ולגודל חומר הנושא יש לדחוק קצת לפמ"ש בס' הקדוש פרדס רמונים שער הצינורות ש"א וז"ל שאמרו רוב הטבעיים כי אור דק יוצא מהעין ומכה בדבר הנראה ושואב האור ההוא ומתוכו משיג דבר הנראה עכלה"ט, הנה כי אור יוצא, מעצם העין עדי הגיעו לדבר הנראה ומשם משיג הראות וכיון שדעתו לשלח שמה קוי הראות מתוך עיניו חשיב כאלו כולו הנהו שם וחשיב קצת כיוצא חול"ת [ועדיין אינו מיושב כל הצורך] אבל אין זה ענין בנ"ד, ותו דצלצלי השמע שנולדו מראדיא בש"ק אינם עומדים אפי' רגע א' במקומם רק תיכף גז חיש ונעופה ודומה להא דעירובין מ"ו דמיא בעביא מינד נייד. ע"כ לא קנו שביתה ול"ח שיצאו חוץ לתחום ה"נ בנ"ד ותו כיון דצלצלי השמע אילו נולדו ונתהוו בשבת אין קונין שביתה לעצמן עי' מהרש"ל ומהרש"א עירובין מ"ה ע"ב על תוד"ה ליקני דלמהרש"ל אף שקונין שביתה מ"מ הרי הן כרגלי האדם הזוכה בהן שקדמה שביתתו לשביתתן ולמהרש"א אין קונין שביתה כלל ולכ"ע אין קונין שביתה לעצמן לענין שיחשבו יוצאין חוץ לתחום עיי"ש. [ותו דהפנ"י פסחים כה: כ' דכמו דקול ומראה אין בו משום מעילה כמ"כ אין אסור בשאר איסורין ע"ש והוא חידוש גדול וצ"ע לדינא מ"מ כתבתיו לסניף בעלמא] ע"כ באם אפשר להעריכו בעש"ק נראה דשרי

אמנם שמעתי כי אי אפשר להעריך הראדיא בעש"ק שיהי' ערוך ופתוח מעל"ע שלם כי באם יהי' מטר ורעם בש"ק הוא בסכנה גדולה כל הבית שהראדיא שם כי יכול להתפוצץ לרסיסים, וע"כ א"א להעריכו ולפתחו רק בסמוך לזמן המוגבל בהיות האויר זך ואין רעם. ולהעריכו בש"ק נראה דאסור משום מוליד ומשום מתקן מנא דכל זמן שאינו נערך נפרדים ב' חוטי החשמל וכשמעריכו אז מתחברין יחד ונולד בהם, כח הראדיא והוא כמו במאור העלעקטרי שע"י שמסבבין בהלאנטשניק עי"ז מתחברין ב' חוטין ומוליד בהם כח העלפקטרי' והאחרונים כתבו דאסור להעריך מורה שעות בש"ק משום מתקן מנא, והתם יש לדון דאינו מתקן מנא רק משתמש בו והארכתי במק"א, אמנם בנ"ד פשוט דחשוב מתקן מנא דע"י חיבור החוטין נולד כל הכח של העלעקטר וחשיב מוליד וגם מתקן מנא

קיצור לדינא להעריכו בש"ק אסור. ואם אפשר שיהי' נערך מע"ש מותר לשמוע ממנו בש"ק ואין בזה משום מוקצה א' דהוי מלאכתו להיתר דהיינו לשמוע והשמיעה הרי מותרת כנ"ל ואפי' נימא דהוי כלי שמלאכתו לאיסור [והיינו משום דאסור להעריכו בשבת או משום דעשוי לנגן בכלי זמר בהצענטראלע שיקבל הראדיא דפה הקול ואם דנין לגבי המגנטים בהצענטראלע הוי מלאכתו לאיסור וע"ז יש לדון לפמ"ש הרמב"ן שבת (קכ"ד.) דנר שמדליקין בו ל"ח מלאכתו לאיסור כיון שעומד במקומו ואינו עושה שום תנועה בשעה שהמלאכה נעשה בו, וה"נ דהראדיא שעומד כאן עשוי עיקר לשמוע בו אך אפי' נימא דמלאכתו לאיסור] הרי כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו [ואין איסור רק טלטול לצורך הכלי ומחמה לצל]

אמנם נראה דהיי"ד כשמנגנים בפה מותר לו לשמוע בש"ק אבל אם מנגנים בכלי זמר והמנגן ישראל אסור כיון דישראל המנגן בכל"ז בשבת עושה איסור והוי כמו המבשל בשבת דאסור באותו שבת אפי' למי שלא נעשה המלאכה בשבילו, כן לפעמים משמיעין על הראדיא המחירים של סחורות מן הבערזא וזה ג"כ אסור לשמוע בש"ק משום ממצוא חפציך וז"פ הנלע"ד כתבתי: סימן סה. ב"ה להרב החו"ב ר' מאטיל גערשט לאדז

אשר דן בנוטל מצוה מחברו דצריך לשלם עשרה זהובים דלא מצינו כן במכשילו בעבירה, וכן לא מצינו זה רק בנוטל המצוה לעצמו ולא במונע את חברו ממצו' ואינו נוטלו לעצמו

נראה הטעם פשוט דמונע חברו ממצוה לא גרע ממבטל כיסו של חבירו ומונעו מלהרויח דפטור משום דגרמא בעלמא הוא ומ"מ אם נטל מעותיו ש"ח והרויח בהם לעצמו צריך לשלם הריוח לבעל הממון כמ"ש רמ"א חו"מ (סי' רצ"ב) ה"נ אינו חייב רק בנוטל המצו' לעצמו, והרויח לעצמו, וה"ה והוא הטעם דלא מצינו כן במכשילו בעבירה

והנה בגוף ענין הסך עשרה זהובים שאמרו חז"ל לכאורה אינו מובן דשכר מצוה אשר כל חפצים לא ישוו בה ויפה שעה א' של קורת רוח בעה"ב מכל חיי עוה"ז לא יהי' תמורתו רק שיעור עשרה זהובים, ונראה דהנה הרשב"א והר"ן הקשו למה מצוה לל"נ הא יהי' לו בעוה"ב. ותירצו כיון דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא גרמא בעלמא הוא ושרי. ולכאורה קשה טובא דקארי לה מאי קארי לה, והרי השכר יהי' לו לאחר מיתתו ואטו מת אסור לו להנות מאיסה"נ והרי כיון שמת נעשה חפשי מן המצות, ואפילו לכשיעמוד לתחי' לעתיד יהי' פטור