ארץ צבי (פרומר) א טז

חיים רק לתלמידי חכמים מכל מקום מצאו להם רפואה מן התורה על ידי שמהנים לתלמידי חכמים מנכסיהם יש להם חיים, עיי"ש

ואציע מענינא מה שמצינו שהצדיקים תלמידי בעש"ט זצ"ל בטלו התעניות וסגופים, ואינני כדאי לדבר בדברים כאלה, אך תמכתי יתדותי על המשנה פ"ד דסנהדרין שהבאנו בראש דברנו הכל מלמדין זכות ואקדים הפסוק שובה ישראל עד ד' אלקיך כי כשלת בעונך, דלכאו' ק' על מה שכ' הראשונים ז"ל לעשות תעניות וסגופים תשובת המשקל על ההנאה שנהנה מן העבירה. דלפי אמונת ההשגחה שא"א לאדם לקחת לעצמו משהו כבוד או תענוג יותר מן הנגזר עליו בר"ה, ואין אדם נוגע במוכן לחברו ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלא נימא, וברמב"ן דהגזרה אמת והחריצות שקר, ואפי' הנאת העבירה א"א לאדם לקחת לעצמו רק אם הי' מוכן עבורו הנאה כזו בהיתר, וכן שמענו בשם הרה"ק הרר"ב מפשיסחא ז"ל דאם הגנב הי' ממתין מעט דבר זה עצמו שרוצה לגנוב עתה הי' לו אח"כ בהיתר עכד"ק

וכאשר זה דרכי אני עני המתגעגע להיות אסקופה נדרסת תחת דגלי הצדיקים להביא מקור לדברי צדיקים מן הגמ' נלע"ד מקור לדברי הה"ק ז"ל הנ"ל מגמ' (מנחות מ"ד.) אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר, הנה להדיא וללמדנו בא דכל מה שהי' לו בחירה מעיקרא להנות באמצעות עבירה הי' רק בעבור שאותה הנאה עצמה היתה מוכנת לו בהיתר כאשר עיננו הרואות וסוף מעשה הוכיח על תחלתו ולולא זאת לא הי' אפשר לו להנות באיסור וא"כ למה יחשב נהנה בסבת העבירה כיון דגם לולא העבירה הי' לו הנאה זו. וכעין זה בתוס' ורא"ש (בב"ק כ'.) בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר חשיב זה לא נהנה וזה חסר, ואע"ג שעתה נהנה מחצר זה מ"מ כיון דגם אם לא הי' חצר זה הי' נהנה הנאה זו ממש מחצר אחרת חשוב לא נהנה, ה"נ לא יחשב נהנה מן העבירה ולמה יצטרך תשובת המשקל

אמנם התירוץ לזה לפמ"ש בתקו"ז תיקון כ"ב דכל המ"ע ענפי אנכי ה' אלקיך וכל ל"ת ענפי לא יהי' לך. ואמונת ההשגחה הוא בכלל אנכי ד' אלקיך והיפך לזה לא יהי' לך הוא כפירה בהשגחה ר"ל, וא"כ זה החוטא לשיטתו ולשטותו שבמעשה החטא עובר על לא יהי' לך אלהים אחרים שזה כפירה בהשגחה וכאלו ח"ו יוכל לקחת לעצמו הנאה נגד רצון שמים ע"כ צריך תעניות וסגופים, אמנם כאשר שב על פגם אנכי ד' אלקיך דפתיך בה בהעבירה ממילא לא צריך תשובת המשקל כלל דאגלאי למפרע שלא נהנה כלל מן העבירה, וז"פ שובה ישראל עד ד' אלקיך היינו על פגם אנכי ד' אלקיך, ואז יתברר למפרע כי כשלת בעונך חיינו שהי' מקח טעות, כי כל כוונתו בהעבירה הי' כדי להשיג הנאה, ואם הי' יודע שא"א לאדם לקחת לעצמו הנאת משהו רק מה שנגזר עליו, ומה שנגזר עליו סופו לבא אף בלי עבירה, לא היה עושה העבירה

ומי שדבוק בצדיקים ויש לו אמונת צדיקים ממילא בא ג"כ דאמונת אנכי ד' אלקיך כידוע דשניהם אחד כמ"ש ויאמינו בד' ובמשה עבדו, ע"כ מי שדבוק לצדיקי אמת אי"צ לתעניות וסגופים, ובזה יל"פ הגמ' בא חבקוק והעמידן על אחת צדיק באמונתו יחיה, דאע"ג דמי שחטא אין ראוי לו חיים מ"מ ע"י אמונה זוכה לחיים, ובזה יובן הא דסוף כתובות הנ"ל דע"ה אע"ג דאין לו חיים ומבואר בזוה"ק יתרו (דף פ"ט:) דע"ה היינו מאן דחביל אורחי' דזה הוי כאושיד דמין סגיאין כבזוה"ק, ובמד"ר משפטים דהשופך דם אין לו חיים. מ"מ אם דבוק לת"ח יש לו חיים, ולהאמור יובן

ד). שלום. הנה בהגדה, אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התודה דיינו, וידוע שהדבר פלא, ונראה דהנה עוד יל"ד דהול"ל קרבנו להר סיני ולא לפני הר סיני, ע"כ נראה ע"פ הגמרא (חגיגה ה':) כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך בטול תודה גדול מזה, ביאור הדבר ע"פ דברי זוה"ק תולדות (קמ"ה:) דהנהגת השי"ת בעולם חשיב תורה וכשישראל בא"י אז הם תחת השגחת השי"ת ומונהגים ע"י ית' ע"כ חשוב תורה, אבל כשגלו, דהדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלקי, משום שנעזבו למקרים ממילא ל"ח הנהגתם תורה, ע"כ כי גלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה, וגלות הוא פירוד, כמ"ש מהר"ל ז"ל החילוק בין גלה לגאל דה' מרמז פירוד ואלף מרמז אחדות, ואקדים דכתיב בפרשת ויחי האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים פירש"י שביקש לגלות הקץ ונסתם ממנו, ובזוה"ק דסתים וגלי

ונלע"ד הביאור עפ"ד מהר"ל ז"ל דגאולה הוא חבור ישראל וגלות הוא פירוד. וזה גילה להם שאם יתאספו יחד להיות באהבה ואחוה אז אגידה (לשון המשכה כידוע] לכם את [מן] אשר יקרה וגו' באחרית הימים, דע"י התחברות יחד ימשיכו אור החוזר מן הגאולה העתידה לתוך הגלות וזה סתים וגלי היינו דאע"ג שלא פירש הקץ עצמו מ"מ זאת גלי מ"ש לעיל, וכמו דגלו ישראל ממקומן חשוב ביטול תורה לעומת זה התקרבות ישראל יחד להיות כאיש אחד בלב אחד זה חשיב תורה, שזה גורם להמשיך אור החוזר מן הגאולה להיות מושגחים מהשי"ת שזה חשיב תודה כנ"ל, וע"כ אלו קרבנו [דהיינו שקירב את