ארץ צבי (פרומר) א טו

לו רק שרוצה גם הששון מהישועה, ועל כן כתיב השיבה לי

והנה דבר זה אנו רואין הרבה פעמים מאד, שאדם יש לו מצד אחד טובה ורחבה, אך שאינו מוצא נח"ר בעשרו, עי' (שבת כ"ה:) וקשה באמת הנ"ל, כיון שמגיע לו למה יש לו עג"נ לעשוק ממנו הנח"ר וששון הישועה, גם קשה על מה שכ' בזוה"ק פרשת וישב דמאדם בעל בחירה א"א להנצל, וקשה הלא איתא במדרש אפילו עופא בלא שמיא לא מתציד, ואף שהוא ע"י אדם בעל בחירה, גם אמרו בספ"ג דיומא במקומך יושיבוך ובשמך יקראוך ואין אדם נוגע במוכן לחבירו ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלא נימא, הנה דאפילו אדם בעל בחירה א"א לו ליגע במה שמוכן לחבירו, והנה בודאי יש הרבה דרכים בזה בהדי כבשי דרחמנא שאין לנו ידיעה עד מה, מ"מ נבאר אופן אחד דרך אפשר, ואקדים מה שהקשה הרמב"ם דמי שהרג את חבירו למה חייב מיתה הלא מסתמא נגזר על זה ליהרג ומאי קעביד, ואקדים מה דילפינן כל חיוב מלקות בלאו מלאו דחסימה, ובעי שיהי' דמי ללאו דחסימה סרפ"ג דמלקות, ולמה כתיב דוקא סמוך ללאו דחסימה חיוב מלקות, ולא דבר ריק הוא, ונלע"ד בהקדם ליישב קושיא הנ"ל, ואענה חלקי אני עני דבאמת מי שהוא מושגח מהשי"ת, ובר"ה נדון לטוב ההוא א"א לשום אדם לעשקו ממנו, אך יש מי שנעזב למקרים ח"ו, וגם בזה אלפי אלפים מדריגות, עיין בהקדמת ספר אור החיים להחסיד יעב"ץ ז"ל, ואז אפשר שהטוב שיש לו הוא במקרה, אז יוכל האדם לעשוק ממנו, ויוסף הצדיק אע"ג דודאי הי' בכלל עיני ד' אל יראיו, מ"מ לענין מכירת יוסף והשלכתו לבור שהי' גז"ד. אפשר שהיה הגז"ד גם לענין זה רק לעוזבו אל המקרה, ע"כ כתב בזוה"ק דמבעל בחירה קשה להנצל

ועתה נבא לענין מלקות, נראה דעיקר עונש מלקות אינו על פגם של החטא למעלה דע"ז לא הוי מספיק עונש למטה, אך עיקר העונש מחמת שע"י החטא גורם לסתום צנורות השפע, וזה פגם למטה, ע"כ נענש במלקות למטה, וראי' לזה מש"ס (שבת ל"א.) דבכל עבירה יש בה פגם בואהבת לרעך כמוך, ולפמ"ש יובן

אמנם נראה, דכמו דאין אדם נוגע במוכן לחבירו במה שמגיע ע"פ השגחה פרטיות, ה"ה שע"י החטא לא יוכל הוא לקלקל השפע שמגיע לחבירו ושניתן לו בדין בר"ה, כמ"ש, אך עיקר הקלקול הוא לאותן שאין להם מצד השגחה הפרטיות רק מצד המקרה, וזה יוכל לקלקל בסיבת חטא כמו שיוכל לקלקל בפועל ממש אך לכאורה יש מקום להקשות דבשלמא אם הי' מגיע השפע לחבירו ע"פ דין ראוי לו להענש על שמקלקל השפע, משא"כ מה שאין מגיע לחבירו רק ע"ד מקרה יש לו למה יחשב מזיק ולמה יענש ע"ז, וע"ז סמך מלקות ללאו דלא תחסום שור דרוב הראשונים ז"ל כתבו דעיקר השגחה פרטיות הוא לאדם ולא לבע"ח, כמ"ש הרמב"ם בהמורה ובספר החינוך [ואע"ג דמצינו אפילו צפור בלא שמיא לא מתציד זה ג"כ מצד האדם דכל העולם לא נברא אלא לצוות לזה, כמו שיתבאר לקמן בדברינו] וא"כ כל מזונותיו ופרנסתו הוא רק ע"ד מקרה ומ"מ איכא לאו דלא תחסום, ודון מינה דאפילו לעשוק דבר שאינו מגיע לחבירו רק ע"פ מקרה ג"כ אסור, וע"כ שייך עונש מלקות, ומשום הכי סמוך מלקות ללאו דחסימה

וכן נראה לע"ד לענין הנ"ל, דיש לפעמים לאדם עשירות ואין לו נח"ר בעשרו, זהו מי שהעושר לו דרך מקרה, אבל מי שבא לו העושר בהשגחה פרטיות ע"ז נאמר ברכת ד' הוא תעשיר ולא תוסיף עצב עמו. ועל זה אמרינן (שבת כ"ה:) איזה עשיר כל שיש לו נחת רוח בעשרו

והנה ברמב"ן פרשה לך דהשגחה פרטיות הוא רק לצדיקים כמ"ש עין ד' אל יראיו, אמנם יש דיעות בזה כמ"ש בספר החינוך, ונלע"ד דכיון דכל העולם לא נברא אלא לצוות להצדיק ע"כ לפעמים גם הם בכלל השגחה מפאת הצדיק, וקרוב לזה כתיב בספר יד הקטנה, ונלע"ד סמך לזה ממ"ש בילקוט שמעוני פ' ראה כתוב אחד אומר עין ד' אל יראיו וכתוב אחד אומר עיני ד' משוטטות בכל הארץ, ומתרץ מתוך שעיני ד' אל יראיו ע"כ הם משוטטות בכל הארץ, הנה כמעט מפורש כנ"ל, דבאמצעות הצדיק הם משוטטות בכל הארץ, ולהנ"ל יובן היטב, ומצאתי עוד דאי' גלוי' לזה בקהלת ט' פסוק א' אשר הצדיקים והחכמים ועבדיהם ביד האלקים, וכיון דכל העולם נברא לצוות להצדיק חשיבי הכל בכלל עבדיהם, והם ביד האלקים היינו השגחתו ית' כמו הצדיק עצמו

אמנם האדם הוא בעל בחירה וכשרוצה להיות לצוות להצדיק ולשמש ולעשות צרכיו, כמ"ש ברע"מ פרשת צו דימי החול משמשין להשבת, כן ראוי לשמש להת"ח. אז הוא כמוהו, ומושגח בהשגחה פרטיות וכל שפע פרנסתו בא בהשגחה לא בדרך מקרה, וע"כ מוצא קורת רוח בעשרו, ומתקיים בו כמ"ש בקהלת דמי שטוב לפני האלקים נותנים לו לאכול ולשתות ולשמוח בעמלו, וזהו עיקר החיים כנ"ל דעיקר חיים הוא שמחה, נמצא דכל תומכי תודה שמבטלין עצמו להת"ח יש להם חיים, וזולת זה הדבר מפורש להדיא בסוף כתובות, דמצד עצמם אין