ארץ צבי (פרומר) א קנד

הציצית כי כל הבגד עשוי רק כדי לקיים בו מצות ציצית] וא"כ לק"מ דלעולם גם כה"ג הוי רבוי שיעור ומ"מ היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב משום דהציצית הם עיקר והבגד בטל לגבי' וחשיב כאלו הי' מוציא הציצית לבד

אך לשון הגמ' שבת (קל"ט:) ציצית חשיבי ולא בטלי משמע דדוקא אינהו לא בטלו לטלית אבל מ"מ גם הטלית לא בטל להציצית ומ"מ חייב חטאת, גם לשון הרשב"א המובא בב"י (סי' ש"א) שכ' וז"ל מעשים באו לידי בישראל הדרים בכפרים שהי' עושין מפתח בסוף האזור ומוציאין אותו וחושבין שהוא בטל לגבי האזור, ואני אסרתי להם דכ"ד שאינו צורך הכלי ואינו משמש הכלי אינו בטל לגבי הכלי והרי הוא כאלו מוציאו לבדו ומ"מ כ' דחייב חטאת וגם דברי המרדכי יש להסיב לדעת זו דכמו דאפשר לומר דמפתח בטל לגבי חגור כך י"ל להיפך היינו באין יתרון לזה ע"ז וממילא שניהם שוין ומ"מ חייב חטאת דכל דלא בטל לגבי בגד חייב חטאת

וע"כ דאין בזה היתר מצד רבוי שיעור והטעם י"ל בג' אופנים, א', דל"ש רבוי שיעור רק היכא דאין מבורר מה שהוא ההיתר ומה שהוא האיסור ואף שכתבו התוס' פסחים (מ"ו.) דהא דהעיסה חצי' של נכרי וחצי' של ישראל אסור לאפותה ביו"ט הוא רק מדרבנן היי"ד התם דסו"ס אין מבורר מה הוא חלק נכרי משא"כ בנ"ד דידוע ומבורר מה שהוא העיקר הבגד ומה שהוא תוספת להבגד השני, דל"ש רבוי שיעור רק שהמלאכה נעשה בכל הבגד משא"כ כאן דבחלק מלבוש אין נעשה בו מלאכת הוצאה כלל נמצא שנעשה ההוצאה בהמפתח לבד דהיינו בחלק האיסור לבד, הג', י"ל דל"ש רבוי שיעור רק בדבר שיש לו חיבור כמו בביצה (כ"ב. י"ז.) ממלא נחתום חבית של מים אע"פ שאינו צריך רק לקיתון א' דהתם הכלי מצרף ועושה כולו אחד כמ"ש הרמב"ם פי"ב מה"ש הי"א וכן במוציא קופת הרוכלין דאינו חייב אלא אחד אפי' בנודע וחזר ונודע כתוס' שבת (צ'.) היינו ג"כ מטעם זה משא"כ כאן במחבר דבר שאינו שייך אל הבגד ל"ח חיבור כלל וכזה מבואר במס' כלים דדבר שאינו צורך הכלי אין לו חיבור עם הכלי לענין טומאה וה"נ לא חשיב חיבור עם הבגד ומש"ה ל"ח רבוי שיעור דחשיב כמעמיד ב' קדירות בב"א על התנור ביו"ט דודאי אסור ול"ח רבוי שיעור וה"נ כיון שאין לו חיבור כשני דברים נפרדים נחשבו וגדולה מזה מבואר בשבת (צ"ב.) במוציא אוכלין בכלי חייב על שניהם על האוכל בפ"ע ועל הכלי בפ"ע ול"ח רבוי שיעור אע"ג דהכלי טפל למה שבתוכו ועי' תוס' שבת (צ'.) דהחפצים שבתוך הכלי יש להם יותר חיבור ממה שיש חיבור להכלי עם מה שבתוכו. ובהאי ענינא ק' לי במש"כ האחרונים (בסי' ש"א סעי' י"א) דכשמחבר המפתח אל החגורה ועושהו כמין זענקל שרי דבטיל אל החגורה וק' הא במוציא אוכלין בכלי וצריך אף לכלי חייב אף על הכלי הנה דאינו בטיל אל האוכלין אף דמשמש גם לאוכלין וה"נ אף דמשמש גם אל החגורה מ"מ כיון דצריך גם אל המפתח עצמו אין לו חיבור עם החגורה. וצ"ל דכיון דעשוי כמין זענקל הוא בעצמו שם בגד עליו דמעשה בגד שמש ומבואר שם בש"ע (סעי' י"א) דכשמוציא דבר שעשוי לתכשיט ולהשתמש בו אין איסור הוצאה ואפי' ליש אוסרין הוא רק מפני מראית עין וה"נ במפתח שעשוי כמין זענקל חשיב תכשיט מצד היותו כעין זענקל וגם להשתמש מצד היותו מפתח ומה"ט שרי אבל לא מצד דבטיל אל החגורה

והנה ברמ"א (סי' ש"א סכ"ג) ואותן עגולים ירוקים שגזרה המלכות שכל יהודי ישא א' מהן בכסותו מותר לצאת בהם אפי' אינו תפור בכסותו רק מחובר שם קצת. אין ללמוד להתיר בנ"ד דשא"ה דגזרת המלכות הי' לישא מהם בכסותו. ועי"ז נעשה טפל לבגד כיון דנוהגין כן לעולם משא"כ בנ"ד אין גזרת המלכות שיהי' בבגד וגם אין נושאין כן תמיד

עוד שם ברמ"א וכן מותר לצאת במטפחת שמקנחין בו האף שקורין פצעליט אם מחובר לכסות ויש שם דעות באחרונים בטעם ההיתר הגר"א ז"ל כתב משום דדרכם הי' בכך לחבר הפאציילע אל הכסות ולפ"ז ל"ש היתר זה בנ"ד והט"ז והרב ז"ל כתבו הטעם משום דמטפחת אינו חשיב ובטיל אל הכסות וכעי"ז איתא בשבת (קל"ט:) בכסכסי כילה דלא חשיבי ובטלי ולפי"ז יש להסתפק קצת בנ"ד אם הפשעפוסטקע חשיבה ולא בטלה או לא חשיבה ומסברא נראה דכאן חשיב דמקפיד עליו שלא יאבד כי לא יוכל לעבור את הגבול בלעדו: סי' סב

ע"ד שהעיר בברכת אשר קידש ידיד מבטן איך מפסיקין בקיים את הילד הזה לאביו ולאמו בין ברכה לשתי'

הנה בטור יו"ד סי' רס"ה כי ב' תירוצים ע"ז א' דבקשת רחמים ל"ח הפסק שנית כיון שמטעימין לתינוק לאו הפסקה הוא ולפי תי' השני נכון ליתן להילד הנימול קודם שמתחיל התפלה קיים את הילד וכו'

ובהאי ענינא הק' הב"י יו"ד סי' רס"ה על מש"כ הכלבו שמטעימין הכוס לתינוק דהא התינוק לא הגיע לחינוך והוי ברכה לבטלה ובס' בית מאיר כ' שזהו קו' הראב"ן שהובא במג"א סי' תרכ"א ותי' הראב"ן דטעימת הכוס אינה אלא משום גנאי הברכה וסגי בתינוק כזה ומעיקר הדין אי"צ לטעום ומ"מ ל"ח ברל"ב דכך תקנו וכ' שכן דעת רש"י בעירובין מ: וכ' שבשו"ת הר"ן סי' נ"ב פי' דברי רש"י באו"א אבל הוא דוחק ועיקר כוונת רש"י כהראב"ן וה"ר מתוס' פסחים ק"ו סוד"ה זכרהו על היין דעיקר קידוש הוא מה"ת ואפי' בפה"ג של קידוש הוא מה"ת והטעימה של קידוש הוא מדרבנן הנה דמד"ת מצו' לקדש על הכוס היינו על ברכת בפה"ג עיי"ש בארוכה

[ודבר זה חידוש עצום דבפה"ג של קידוש הוא מה"ת ויש לה"ר לזה מדאמרי' בגמ' בש"א מברך: על היום ואח"כ מברך על היין שהיום גורם וכו' ולמה ל"א טעם פשוט דברכת היום דאורייתא וברכת בפה"ג דרבנן ובה"א מברך על היין ואח"כ על היום וק' איך י מקדימין דרבנן לדאורייתא וכבר הק' השאג"א כן בסי' ב'. ולהנ"ל א"ש טובא דבפה"ג של קידוש דאורייתא. [הג"ה ובעיקר דין ברה"נ דמבואר בכל הפוסקים שהוא דרבנן וגיר' א' יש ברמב"ם דס' בירך המוציא חוזר ומברך כ' הכס"מ שהוא גירסא מוטעת. הנה ראיתי בס' שעה"ק לרח"ו ז"ל חשוב ברה"נ בין מ"ע דאורייתא עיי"ש וכ"מ להדי' בזה"ק ר"פ עקב עיי"ש. ונלע"ד ראי' לזה מהירושלמי פ"א דע"ז ה"ו יין ושמן לא ימכור (לנכרי] מפני שמפקיעין מברכה מוכח שהוא מה"ת. דכל והדברים שחשב שם שאסור להפקיען מחיוב כלם הם מה"ת. ולפי"ז מ"ש בירושלמי ברפ"ק דברכות ס' בירך על מזונו חוזר ומברך קאי אפי' על הברכה שלפני'. אמנם כבר כתבנו, דרוב הפוסקים ככלם ס"ל דברה"נ דרבנן. ובמקום אחר ישבתי בזה דברי ת"א פ' ויחי נפתלי אילה שלוחה תהוי עבדי פירין יהון מודין ומברכין עליהון. משמע דפי' כן לשון הפסוק הנותן אמרי שפר וק' הא ברה"נ דרבנן. גם ק' מה רבותא בזה בנפתלי. ולהנ"ל י"ל דחדא קו' מתורצת בחברתה דבכ"מ ברה"נ דרבנן. אך מירון מקומו