ארץ צבי (פרומר) א קמו

ונשיב להנ"ל דלגבי מצות חתוך אין המצו' רק בשעה שנמול ובמצות פריעה המצו' לעולם כיון דיכול לבטל המצו' ולחזור ולהמשיך העור למטה דומה ליכול לפשוט וללבוש דחשב בכל רגע מעשה וממילא יוכל לקיים עשה בכל רגע או בכל יום כמ"ש לעיל להוכיח מד' הרמב"ם ומשיטת השל"ה ז"ל שסיעדתי שיטתו מד' רש"י סוכה מ"ו דכל יום מצות סוכה בפ"ע. ולפ"ז י"ל דמש"כ האחרונים דהמצו' של הקטן הנמול זה שייך רק בפריעה דהמצו' גם כשיגדל וכיון דסופו לבא לידי חיוב זה חייבתו תורה גם בקטנות אבל בחתוך שהמצו' רק בשעתו ואז הוא קטן י"ל דעיקר המצו' של האב

ולפ"ז י"ל דדוקא על פריעה אינו יכול לעשות שליח ומטעמא שכתבתי לעיל דכיון דעיקר המצו' של הקטן ואין לאביו רק המעשה א"י לעשות שליח דכלהו מכח קטן קאתי כעין גיטין כ"ט: כלהו מכח בעל קאתי אבל החיתוך שעיקר המצו' של האב שפיר יכול לעשו שליח. וא"ש דאפי' כשאין האב יודע למול יכול לברך להכניסו מצד החתוך וגם א"ש דכל ישראל שפיר מקיימין מצו' אפי' שאין מלין בעצמן אפי' לדעת רא"ש ואו"ז וש"ך

ונשיב לנ"ד. והנה כל הפוסקים האחרונים כולם פוסקים כד' הרמב"ם ושו"ע דימתין עד שיגדל ויתחזק כחו. והנה בנוב"י התיר למולו כשיהי' בן ג' שנים אם נראה בו שהוא בריא וחזק כשאר בני ג' שנים ופניו צוהבות. רעק"א צוה למולו אחר שנה כשמראה פניו צוהבים ואין נראה בו תשות כח וכן לשון הנמו"י יבמות שכ' שלישי לא תמול עד שיתחזק הילד. אך באבני נזר סי' שכ"ו הוכיח מטו"ז ונקה"כ דבעינן שיגדיל שיעור גדלות דהיינו י"ג שנה. ובשו"ת הרי"ם סי' ט"ז מייתי כן בשם הגאון מבראד ז"ל ודחה דבריו. מ"מ נראה שם שלא התיר למעשה רק כשרואין בבירור שינוי ממה שהי' בקטנותו. דבקטנותו כשתחבו בו מחט הי' קשה לעצור הדם ועתה רואין להיפוך יעו"ש ד"ה ובעי' וד"ה ועוד וכ' שזה בכלל לשון ונתחלפו סימניו שכ' הרשב"א ר"פ הערל. מ"מ אפשר מחמת שהמעשה כך הי' ע"כ כתב כן לרווחא דמילתא אבל להלכה לא בעי' זה. וכ"נ מלשונו שם ד"ה ועיקר ובסוף התשובה ד"ה דעתו מ"מ צ"ע מה דעתו זצ"ל למעשה. כי ברפ"ק דהוריות דל"ח הוראה עד שיאמרו מותרין אתם "לעשות" והיכא דיש שינוי ברורה ממה שהי' בקטנותו יש לנו הוראה ברורה מהגה"ק זצ"ל לעשות אבל בלא"ה אין לנו רק הוראה של מותרין אתם אבל לא לעשות

והנה באבני נזר כ' הטעם דצריך י"ג שנים משום דשלוחי מצוה אינו ניזוקין ל"ש רק באדם עצמו המצווה יכול לוותר אבל אדם אחר א"י לוותר דמו של תינוק על סמך זה. ולענ"ד הקלושה י"ל עוד טעם לזה לפימש"כ הרמב"ם פ"ו מה' תשובה יש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו וכו' או בבניו הקטנים שבניו של אדם הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצות כקנינ' הם עכ"ל א"כ מה שמת קודם שבא לכלל מצות אפשר שהי' בעון האב ומה שהי' בשעת מילה ע"ד נפל תורא חדד לסכינא ואין ראי' מזה שימות כשיגדל ויצא מרשות האב

עוי"ל טעם לזה לפי"מ שכ' הרמב"ם במו"נ דהשגחת הש"י על האדם באמצעות הדבוק הוא השכל השופע על האדם. ובלשון מחקר נקרא שכל ובלשון חז"ל נקרא נשמה. ואני בעניי מצאתי מפורש כן במדרש הנעלם שבזוה"ק פ' וירא דף ק"ט סוע"א ג' הנהגות יש באדם הנהגת השכל והחכמה וזה כח הנשמה עכ"ל.] וברמב"ן וירא י"ח פסוק י"ט אבל בחסידיו ישים אליו לבו לדעת אותו בפרט להיות שמירתו דבקה בו תמיד עכ"ל. וידוע מזה"ק דהנשמה בא לו לאדם כשנשלמו לו י"ג שנה. וא"כ מה ראי' ממה שמת בקטנותו מחמת מילה של"ה בו אז עדיין הנשמה שגורם השגחה פרטית יותר. שימות גם בגדלותו שאז עין ד' אליו בהשגחה יתירה ושמירתו דבקה בו תמיד ע"כ כ' הרמב"ם ושו"ע שיתגדל ויתחזק שיהי' ב' שינויים לטובה ממה שהי' בקטנותו. עוי"ל אם נימא דמצות מילה של קטן הוא רק על אביו או על הב"ד. והקטן הוא אז כמו חפץ מצוה לא מקיים מצוה כמו דקטן פטור מכל המצות ג"כ אין ראי' מקטן שמת מחמת מילה דאז ל"ש מצוה מגינא ומצלא כיון שאין המצוה של הקטן. משא"כ כשנמול בגדלותו שאז מצווה ומצוה בעידנא דעסיק בה מגינא ומצלח. וע"כ אין מועיל חזקה של קטנות לגדלות כיון דיש חלוק עצום. ומסברא כל שיש עצה לברר ולחזק יותר החלוק בין קטנות לגדלות כדי להפקיע החזקה דמתו אחיו מחמת מילה נכון לעשות. ויש ללמוד זה מל' הרמב"ם סופ"א מה' מילה ואפשר למול לאחר זמן וא"א להחזיר נפש א' מישראל לעולם. משמע דאפי' כשאין הדין להמתין לולא סברא וו. מ"מ מחמת סברא זו ראוי להמתין. בפרט שגוף הדין רפי' קצת כמ"ש הנוב"י סי' קס"ה וגם מכח ד' התוס' חולין ד': שהביא בשו"ת הרי"ם זצ"ל. כל מה דמצינן למעביד להפקיע החזקה נכון לעשות. ע"כ לע"ד הקלושה אם יש לפניו בקטן הנדון שנוי ברור למעליותא באיזה דבר בגדלותו ממה שהי' בקטנותו כעין שכ' בשו"ת הרי"מ שזה יש לו מקור בד' רשב"א בפ' הערל ונתחלפו סימנין יש להתיר למולו כשהוא בריא אילם ופניו צהובות. ואם לאו נכון להמתין עד י"ג שנה

ויש להסתפק עוד אם נכון למשוח את האבר בסם המצנן שלא ירגיש כ"כ הצער בשעת המילה כדי שיהא עוד חילוק בין אחיו שמתו מחמת מילה שמסתמא לא עשו כן. ואפשר שמחמת כאב גדול של המילה מתו. משא"כ זה שימשחו אותו בסם הנ"ל שלא ירגיש הכאב ובזה אפשר להתיר למולו גם בקטנות אחר ג' שנים בצירוף דברי הגאונים הנוב"י ורעק"א ז"ל

הן אמת כי ראיתי בס' אמרי יושר סי' ק"מ שנשאל בגדול שצריך למולו אם מותר למשוח האבר בסם כדי שלא ירגיש הכאב. [אך שם לא מיירי במתו אחיו מחמת מילה] והעלה לאיסור. ועל ב' ראיות תמך יסודו. א' ממד"ר פ' לך הרגיש ונצטער כדי שיכפיל הקב"ה שכרו. הנה דצריך להרגיש כאב המילה, עוד ראי' ממה שלא ראינו מעולם שיעשו כן אצל כל הקטנים כדי להסר כאבם עכ"ד. וראי' א' פשוט דלא אריא אדרבה מלשון כדי להכפיל שכרו משמע דגם בלי צער מקיים מצוה. אך על הצער נכפל שכרו ע"ד לפום צערא אגרא. וא"כ בנ"ד דגוף ההיתר רפי' קצת כנ"ל די שנשתדל שתתקיים גוף המצוה המוכרחת בלעדי התוס' שיש מחמת צער. וע"כ גם מראי' שני' לא אריא בנ"ד. דאמת שאנו רוצין לעשות המצוה בתוס' ויתרון הכשר בכל קטן. וע"כ אין נוהגין למשוח האבר להקל הצער, כי הוא המצוה הראשונה ש התינוק ונכון לעשותה מן המובחר ע"צ השלימות, כעין שכ' בחי' הר"ן ר"ה דף י"ג דאין סברא דהעומר הראשון שהי' בישראל ל"ה ע"צ המובחר יעו"ש. משא"כ בזה שכבר הגדיל (יש כפלים לתושי'. א' שכבר קיים מצות מסתמא עניית אמן ויהש"ר וברכה וקצת ח"ת ואין זה המצוה הראשונה אצלו] ותו כדי להוציא יותר מחזקת שמתו אחיו מחמת מילה

ובמק"א כתבתי עוד לדחות הראי' מכל תינוק דלכאו' ק' איך קטן מקיים מצוה הא מעשה קטן כמו מתעסק כתוס' חולין י"ב: וכבר דברנו מזה לעיל.