ארץ צבי (פרומר) א קמד

לרך הנמול. ונשאר האב מבחוץ קרח מכאן וקרח מכאן ואין לו מעשה ולא חלות. וכעי"ז אמרינן בגיטין כ"ט: בשליח להולכה שעשה שליח שני אפי מת השליח לא בטלו כולן דכולהו מכח בעל קאתי לא מכח שליח ראשון

ונלע"ד דלשיטות אלו דל"מ שליחות במילה דוקא עצם מצות מילה שייך לתינוק אבל פרט המצו' של שמיני הוא רק לאב וכ"כ באב"נ סי' שי"ט סק"ז ולגבי פרט זה של המצו' התינוק הוא כחפץ מצו' דדוקא גוף מצות מילה דסופו של קטן לבא לכלל חיוב דאם הגדיל ולא מלו אביו ולא ב"ד חל המצו' על האדם עצמו ע"כ גם בקטנותו מקיים מצו'. וזה כביר דמיתי דבר זה להא דר"פ בן סורר ומורה דאע"ג דבכל דוכתי קטן לאו ב"ח מ"מ ס"ד דבן סורר ומורה גם קטן מחייב כיון דלא על שם חטאו מחייב אלא ע"ש סופו מחייב חייב גם קטן. והנה גם בן סו"מ צריך אזהרה כדאמרינן אזהרה לבן סו"מ מנין לא תאכלו על הדם הנה דאע"ג דעל שם סופו מחייב לא מחייב בלא אזהרה וקטן לאו בר אזהרה הוא וצ"ל דכיון דע"ש סופו מחייב שייך אזהרה גם בקטן. ה"נ במצו' [דמצו' דומה לעבירה כמ"ש רש"י והרמב"ם לענין כפאו ואכל מצה דדומה למתעסק בחו"ע דחייב שכן נהנה] וע"כ במילה דהמצו' כל שבעים שנה שיהי' נימול כמ"ש מהר"ח או"ז שייך לחייב גם קטן כדי שיהי' מהול כל שנותיו ולא יהי' ערל אפי' מקצת שנותיו. וע"כ מה שנימול בשמיני בתחילת העשותו ערל דערלות שלא בזמנה לא פסלה] זה גורם שלימות להמצו' גם בגדלותו. וכיון דהמילה של קטנות גורם יתרון מעלה ושלימות להמצו' בגדלותו גם קטן מחייב ע"ש סופו דומיא דבן סו"מ בעבירה. וכ"ז למצות מילה סתם שזה יתקיים בגדלותו שייך לחייב גם קטן ע"ש סופו. אבל פרט של שמיני שזה לא יקיים בגדלותו ולעולם לא יצטו' ע"ז אין הקטן מצו' ע"ז. נמצא דקטן הנימול בשמיני יש ב' פרטים בהמצו'. עצם פעולה שיהי' נמול זה עיקר המצו' לקטן ואב רק שליח דקטן. ופרט השני שהמצו' דוקא בשמיני זה מקיים האב בעצמו לאו בתורת שליחות. והנה יש דיעות דאפי' אחר שמיני מצו' על האב למול את בנו נוסף על חיוב של הב"ד. וא"כ גם בשמיני יש בכלל מאתים מנה ויש ב' חיובים על אביו א' על עצם המילה להיות שליח הקטן וכמו אחר שמיני, וא' על פרט שמיני שזה לאב עצמו ואין לזרים אתו ולפ"ז מש"כ הש"ך דל"מ שליחות היי"ד על עצם מצו' מילה שזה שייך לתינוק ומצות האב הוא להיות שלוחו בהמעשה ועל המעשה לבד ל"ש שליחות אבל על פרט של שמיני שזה מצות האב עצמו שייך שליחות וא"ש מה שהאב מברך להכניסו אף כשאחר מל. וגם א"ש דאפילו כשאחר מל אין האב מבטל כל המצו' דמצות שמיני [שהוא יותר עיקרית לגבי האב שזה מצוותו לגמרי ואילו על גוף המילה הוא רק מצו' להיות שליח הבן כנ"ל] שפיר מקיים גם ע"י שליח

ועתה נבא לד' רש"י יבמות ס"ד: הנ"ל דהמל בשבת בשמיני תינוק שמתו אחיו מחמת מילה חשיב מילה שלא בזמנה. וק' ממנ"פ אם הסכנה דוחה המצו' לגמרי גם מילה שלב"ז לא יחשב. ואם לאו יחשב מילה בזמנה, וי"ל דהנה כל מצות האב על הבן נראה שכלם הם כדי להשלים הבן בין בגשמיות בין ברוחניות כי כל הני דחשיב בקידושין כ"ט. למולו ולפדותו [הוא ג"כ השלמת הבן עפ"מ שכ' בזוה"ק פ' קרח קע"ח:] וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות וי"א אף להשיטו במים (ולפי הנראה כלן הם מעין מצות פו"ר כמבואר בראב"ד ז"ל הובא בטור אהע"ז סי' כ"ה ואו"ח סי' ר"מ דבששה חדשים האחרונים שהתשמיש יפה לולד הוא בכלל מצות פו"ר כדי שיצא מלובן ומזורז הנה דכל השלמת הבן הוא מעין פו"ר] וכ"כ השל"ה בפ' בראשית ובשער האותיות אות ד"א לענין מצות ושננתם לבניך שהוא תכלית המצו' של פו"ר. וע"כ במקום סכנה אין מצות מילה כלל מצד האב דאין זה השלמת הולד דקילקולו יתר על תקונו ולא דמי להא דריב"א חולין קמ"א. דאע"ג דאין עשה דול"ת וע' מ"מ המצו' נשארת דהתם הוא מצות עצמו ואין התכלית להשלמת עצמו אע"ג דאיסורא הוא מ"מ חלק המצו' נשאר משא"כ בנ"ד דעיקר המצו' על האב הוא כדי להשלים הבן ובמקום פקו"נ אין זה השלמה לבן נפקע המצו' לגמרי. וע"כ מצו' שמיני שהוא מצו' האב [או מצות הב"ד במקום שאין אב] אבל לא לולד במקום פקו"נ לאו מצו' הוא כלל אבל עצם מצו' מילה שהוא לתינוק עצמו אפי' במקום פקו"נ לא נפקע המצו' וע"כ בדיעבד אם מל בשמיני מקיים מצות מילה שלא בזמנה

ויש ליישב עוד קו' הנ"ל על הש"ך דהנה המהר"ח או"ז כ' דמצות מילה מקיימין כל שבעים ימי שנותינו ותי' בזה קו' התוס' קידושין למ"ל קרא אותה ולא אותה תיפו"ל דמילה מצעשהז"ג. ותי' דמשמיני והלאה. מקיימין המצו' בין ביום ובין בלילה [ויש כמה ראיות לזה א' ממה שנשבע א"א ע"ה בנקיטת חפצא במילה ש"מ שהמצו' כסדר וכן מדהע"ה שנזכר במילה שמח ולקמן יבואר עוד ראי' לזה ממושך בערלתו דאין לו חלק לעוה"ב]. ומד' התוס' בקושי' משמע קצת להיפוך ובמק"א כתבנו די"ל פשר דבר בזה דיש חילוק בין חתוך עור הערלה לפריעה דהנה המהר"ל ז"ל בהקדמה לתפארת כ' דמ"ע צריך מעשה וכ"כ באבני נזר או"ח סי' מ' ולפי"ז לכאו' איך מקיימין מצות מילה לעולם הרי ליכא מעשה אח"כ. וצ"ל דמצרפין מעשה הראשונה כעין שכ' תוס' שבועות י"ז: לענין עבירה לענין שעטנז דאם יכול לפשוט וללבוש חייב עכאו"א אמנם בגמ' מצינו שיהי' יכול לפשוט וללבוש משמע דצריך גם גדר זה שיהי' יכול לבטל המעשה ואישות לבישה מחדש אז מייחסין הלבישה הראשונה שהי' במעשה שיחשב גם עתה לבישה אבל לא זולת וכ"מ בריטב"א דבעינן ב' גדרים א' שיהי' אפשר לפשוט וללבוש הב' שיבא ע"י מעשה וזה החילוק בין חתוך לפריעה דעור הערלה מסירין לגמרי ודעת חכ"א וחמו"ד דאפי' בדיעבד אינו יוצא אם נשאר דבוק לאבר אפי' כשממשיכו למטה מעטרה. אפי' לדעת ד"ח דבדיעבד יוצא רק כשנשאר דבוק למטה מעטרה מ"מ עיקר מצוותו להסירו לגמרי כאשר עיננו רואות מנהג כל ישראל מעולם וא"כ לא שייך בזה מושך בערלתו כיון דהוסר עור הערלה לגמרי וכיון דא"א לבטל חלק מצו' זו ולחזור ולעשותן ל"ח אח"כ מעשה מה שהוא כסדר נמול ובלא מעשה ל"ש מצו'. אמנם בעור הפריעה שנשאר דבוק ובזה שייך מושך בערלתו וכיון שיכול להמשיך עור הפריעה ולבטל המצו' ולחזור להמשיכו למטה מעטרה חשיב קיום המצו' כסדר דמצרפין מעשה הראשונה וחשיב מקיים המצו' כסדר במעשה. ולפי"ז מה שנשבע א"א ע"ה במילה הי' אך מצד הפריעה ואף שלא נצטווה א"א ע"ה על הפריעה מ"מ פרע מעצמו כמ"ש תוס' יבמות ע"ב]

והנה מה שכ' דיכולין לבטל המצו' ע"י מושך בערלתו לכאו' ק' דהא משוך אוכל בתרומה כביבמות ע"ב א"כ בע"כ צ"ל דאכתי חשוב מהול. אמנם ד"ז בלא"ה ק' דהרי המושך בערלתו אין לו חלק לעוה"ב. ולכאו' ק' מאי קעביד הרי משוך אוכל בתרומה. ולכאו' רציתי לומר דהא דמשוך אוכל בתרומה היינו כשנמשכה ערלתו מעצמה כלשון רש"י יבמות עב. משא"כ במושך ערלתו בידים מתבטלת המצו' לגמרי וכעי"ז כ' הר"ן בשם הרשב"א בסוגיא דכבתה דאע"ג דכבתה אין זקוק לה מ"מ בכיבה בידים זקוק לה הנה דכל שעשה מצו' פעם א' אף שנתבטלה