ארץ צבי (פרומר) א קמג

שעומד לשוב לחיוב המצוה לא פקע המצוה זו גם עתה ואם בדיעבד מל קיים המצו' ולפי פי' הזה יבואר להדי' דגם דעת רש"י ז"ל דכשיתגדל ויתחזק כחו חייב למול

אך יש להעיר קצת ע"ז דהנה ביבמות ג': דיבום אינה דוחה איסור אחות אשה. ופירך אח"כ אזהרה שמענו עונש מנין. ולכאו' תמו' כיון דאינו דוחה איסור אחות אשה נפקע המצוה והיא ערוה שלא במקום מצוה וממילא חייב כרת וע"כ צ"ל דאף דעומד לנגדו איסור כרת מ"מ המצוה נשאר ובדיעבד אם יעשה יקיים המצוה וא"כ שפיר ס"ד שלא יהי' כרת וכעין שכ' תוס' חולין קמ"א דאע"ג דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הל"ת נדחה ה"נ אע"ג דאין עשה דוחה ל"ת שיב"כ היא כל הל"ת אינה דוחה אבל מקצתו דוחה כפי חומר שיש בל"ת גרידא וכיון שנדחה מקצת האיסור דומה לבעל מקלוש קלוש ושוב א"א שיהא בו כרת ומזה נשמע דאע"ג דאינה מצוי' ליבום לעולם מ"מ המצוה לא נפקעת

אמנם י"ל דכ"ז קודם שהי' לנו קרא לענוש הי' ס"ד לומר כן דהמצו' נשארת אף שאינה דוחה אבל בתר דמייתינן מקרא גם עונש הא גופא שמעינן דהמצו' נפקעת לגמרי וע"כ אם בעלו לא קני ושוב הדרא הראי' הנ"ל לדוכתה

ויש לפרש עוד דברי רש"י יבמות ס"ד: הנ"ל באו"א דבמילה יש ב' דברים האב מקיים המצו' בפעולתו וילד הנמול מתקיים בו תכלית המצו' שרצון התורה שיהי' נמול. והנה במקום סכנה מתבטל המצו' מהיום דכיון דהפעולה הוא בלא רשות התורה ועבורה הוא ממילא א"א שיהי' פעולת מצו' מ"מ אם מל מתקיים המצו' בתינוק וכעין הי' לו בנים בהיותו נכרי ונתגייר קיים פו"ר אע"ג דהפעולה בפטור מ"מ כיון דתכלית המצו' נתקיים תשיב מצו'. ה"נ לגבי תינוק דתכלית המצו' שיהי' נמול חשיב מצו'. אע"ג דהפעולה אינה פעולת מצו'. אך לענין היות התינוק נמול אין חיוב שיהי' דוקא בזמנה ע' אב"נ סי' שי"ט סק"ז ע"כ חשיב מילה שלא בזמנה

עוד י"ל לפמ"ש צל"ח פסחים ע"א דאף דאם מלין קודם שמיני אין מקיימין מצו' כלל מ"מ בהגיע שמיני נעשה מזה מצו' ה"נ י"ל במתו אחיו מחמת מילה ועבר ומל עתה אינו מצו' מ"מ לכשיתגדל ויתחזק דאז חוזר לחיובו חל המצו' וקיים אז המצו' ע"כ הוי מילה שלא בזמנה וסו"ס יש ראי' מזה דדעת רש"י כרמב"ם ושו"ע דאחר שיתגדל ויתחזק כחו חוזר לחיוב מילה

ויש לבאר עוד דהרי רש"י יבמות ס"ד: הנ"ל בהקדם שיטת הש"ך חו"מ סי' שפ"ב דאם שיכול למול בעצמו אינו רשאי לכבד לאחר דל"מ שליחות לענין חיוב האב למולו והוכיח כן מרא"ש וקצוה"ח הסכים עמו וכ' הש"ך דע"י שנותן לאחר מבטל מ"ע גדולה של מילה. והק' ח"א א"כ האיך רשאי האב לברך להכניסו בבריתו של א"א כשאחר מל כיון שהוא אינו מקיים שום מצו' ויפה הקשה, ובש"ס שבת קל"ה מבואר להדי' דאפי' כשאחר מל האב מברך להכניסו. עוד תמו' טובא לשיטת הש"ך דל"מ שליחות במילה וכ"מ באו"ז שהביא הד"מ יו"ד סי' רס"ד סק"א א"כ כל ישראל אין מקיימין מצוה מילה המוטלת עליהם רק יחודי סגולה שבקיאם למול בעצמן וקשה מאד כעשן לעינים וכחומץ לשיניים לומר כן ולא ניחא למריי' דנימא הכי [וי"ל דהנה התוס' רי"ד הק' למה ל"מ שליחות להניח תפילין ולישב בסוכה ושמעתי בשם כ"ק רבינו הגדול בעל אגלי טל זצ"ל דעיקר כוונת התוס' רי"ד בתירוצו דאף דבאמת גם בזה שלוחו של אדם כמותו, אבל הוא מחיוב יותר דהיינו שיהי' בגופו ממש ולא דמי לקידושין וגיטין שאינו חובת גברא רק חלות סגי בזה דששא"כ. משא"כ במצו' שהיא חובה על האדם והחיוב שיהי' יותר בגופו ממה דששא"כ, עכד"ק. והמעיין בלשון תוס' רי"ד יראה לעינים שכ"ה כוונתו

ונלע"ד לדמותו למ"ש הריב"ש בתשובה סי' שמ"ז לחלק בין טלית השותפין לסוכת השותפין דטלית השותפין חייב בציצית וסוכת השותפין אינו יוצא בה. וכ' דלעולם גם בשותפין חשיב לכם אף כשהוא שלו לבד חשיב יותר לכם ע"כ בסוכה שהיא מצו' של חובה חל עליו חיוב שיהא לכם בשלימות היותר אפשר ואינו יוצא עדיין ידי כל חיובו בסוכת השותפין משא"כ בציצית שאינו חובת גברא רק חובת טלית גם שותפות חייב בציצית דסו"ס חשיב קצת לכם ממי' חל עליו חיוב ציצית וסיים וכן נמי באתרוג עכת"ד הנחמדים מפז בתוס' ביאור, ולפי"ז נראה לענ"ד לחדש דאם לא יהי' לאדם רק אתרוג השותפין. ושותפו אינו פה שיקנה לו חלקו במתנה ע"מ להחזיר חיוב גמור מן התורה ליטול אתרוג זה דגם זה לכם ואף שא"א לו לקיים החיוב ע"ד השלימות היותר גדול מ"מ גם זה מצו' גמורה היא כיון דגם שותפות חשיב לכם ומצינו כזה בדבר שמעכב בדיעבד ומ"מ אם לא פזר ועשה ג"כ מצו' היא. בתוס' פסחים קט"ו ובמאירי שם לענין מצות צריכות כונה אע"ג דמעכב בדיעבד והתוקע לשיר לא יצא. מ"מ גם בלא כוונה מצו' היא, [וסמך לזה בזוה"ק יתרו דצ"ג ריש ע"ב] וכעי"ז כ' בשיטמ"ק ערכין י"א. לענין שיר מעכב את הקרבן. ובמק"א הבאנו קריין סגיאין לזה

וכן נלע"ד לענין שליחות במילה אע"ג דל"מ לדעת הש"ך ורא"ש ואו"ז והקצוה"ח סי' שפ"ו דמהו למצו' שבגופו היינו שיש חיוב עליו יותר לעשות בגופו ממש. אבל כשא"א לעשות בעצמו מקיים ג"כ מצו' דסו"ס ששא"כ. ובזה נתיישב מנהג כל ישראל אשר מעולם אף שאין מלין בעצמן מקיימין מ"ע המוטל על האב אפי' לדעת הש"ך ראש הפוסקים וגם א"ש מה דהאב מברך להכניסו אף דמל אחר]

אך בנוגע לענינינו נלע"ד ליישב באו"א וראשית אבאר גוף הדבר למה ל"מ שליחות במילה הרי ששא"כ והוא קו' הדרכי משה יו"ד סי' רס"ב סק"א. ונראה לפ"ד גדולי האחרונים דעיקר המצו' למול בשמיני גם הקטן מקיים ול"ח חפץ מצו' לבד רק מקיים מצו'. וה"ר לזה מרש"י חולין מז: ד"ה המתינו לי שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש חוץ מע"ז וכו' וק' אפי' הי' הדין בכה"ת יהרג ואל יעבור על מצות עשה היינו הוא בעצמו אבל לא להרוג אחר בשביל עשה. וע"כ דגם הקטן מקיים מצו' ובאבנ"ז ה"ר ממדרש א"א נצטו' על המילה יצחק חנכה לשמונה ואי אמרת דהמצו' על האב לבד א"כ גם מצות שמונה קיים א"א ולא יצחק וע"כ דהתינוק מקיים המצו' אמנם נ"ל דזה דוקא לדיעות דמהני שליחות במילה. אמנם הרא"ש ואו"ז וש"ך ס"ל דדוקא עצם מצות מילה גם הקטן מקיים כיון דסופו לבוא לידי חיוב זה כשיגדל. משא"כ מצות שמיני דלעולם לא יבא לידי מצות שמיני אפי' כשיגדל גם הקטן אינו מקיים מ"ע זו רק האב כמו שנת' לקמן בס"ד)

ונלע"ד דמש"ה לא מהני שליחות במילה דכל שליחות המעשה עושה השליח והחלות היא למשלח כעין המקדש אשה לאחר ל' דהמעשה עכשיו וחלות הקידושין לאחר ל' כן בזה המעשה אצל השליח וחלות הדבר הוא עבור המשלח וע"כ מועיל שליחות דעיקר הוא החלות וכ"ז בכ"ד. אבל במילה דעיקר חלות המעשה הוא לתינוק הנימול רק דגזיה"כ שהמעשה יהי' ע"י האב. ואפי' אם האב עושה אין לו רק המעשה. ומצותו בכך שהמעשה יהי' ע"י האב. אף דתכלית המילה הוא לתינוק, וע"כ לא שייך בזה שליחות דאם יעשה שליח יהי' ג"כ המעשה לשליח וחלות המעשה