ארץ צבי (פרומר) א קמב

רא"ש פ"ק דכתובות בשם רבינו נסים וטור אהע"ז (סי' ס"ב) [כי ענין הכבישה ביי"צ ג"י מעל"ע או אפי' מעל"ע לא נמצא בגמ' רק בפוסקים] אך צ"ע לכאורה להריב"ש כמה זמן צריכין לשרות הצמוקין במים דנימא סברא הנ"ל שיצא יין ונכנסו מים דאין סברא לומר דבזמן מועט מאד נימא כן ומסברא בעי' עכ"פ שישרו כ"כ עד שיתנפחו שאז נכנסו מים אז י"ל כריב"ש דיצא יין והמים נשארו ומלבד זה נראה דבעינן שיהי' נרגש טעם יין משובח שזה עיקר הרגלים לומר דיצא יין ונכנסו מים כמבואר ברא"ש בבב"ת (צ"ז.) עיי"ש ואי אית לי' ע"כ ס"ל כמהרי"ט דנהפך להיות יין גמור ולענין זה הוא דבעי' כבישה כשיעור אבל מ"מ גם בלא כבישה הוא יין מזוג שדינו כיין לענין בפה"ג ולענין קידוש, והנה מדעת הריב"ש ראי' גדולה לדברינו הנ"ל

והנה בשו"ע הרב ז"ל (סי' תס"ב) כ' דיין צמוקים חשיב יין בעין ולא חשיב כמי פירות עם מים דממהר להחמיץ אך כמי פירות לבד [והוא כדעת מהרי"ט שבמג"א שם וכ' ראי' לזה מדלא בעינן בצמוקים רמא ג' ואתא ד' הנה דנהפך כולו ליין, ובאבני נזר יו"ד (סי' קי"ג) הק' על ראייתו דהתם הטעם דל"ב רמי ג' ואתא ד' משום דיצא יין מהצמוקים ונכנסו מים, אמנם נראה דהרב ז"ל בשיטת רלב"ח קאי שכ' הטעם משום דחוזק טעם הפרי נכנס במים והרי הוא כיין גמור, מ"מ אין הכרח לפי' הרב ז"ל דל"ב שיעורא די"ל דבשעת כבישה בעי' שיעורא בצמוקים שיהיו א' מד' במים אך דבשעת סחיטה ל"ב שיהי' רבע יותר משום דכל הטעם יצא מן הצמוקים וטעם כעיקר וחשיב כאלו הי' כאן יין כמסת כמות כל הצמוקים והיינו דחדית לן הרלב"ח דאע"ג דלא יצא יין ממש רק טעם כיון דיש טעם מרבע צמוקים נגד המים חשיב כרמי ג' ואתא ד' ומ"ש רלב"ח דכח הפרי נותן בו טעם חזק "והרי הוא כיין גמור" לא קאי על המים רק על הטעם של הפרי דטעם זה הרי הוא כעיקר וכאלו בא לתוך המים יין גמור

הן אמת כי באבני נזר יו"ד (קי"ג סקכ"ד) הביא מרלב"ח דביין צמוקים אפי' אין בו שיעור חשיב יין משום דס"ל דבכל מזיגת יין לא בעי' רק שיהי' בו טעם יין כשיטת הר"ן עיי"ש אמנם הש"ך שהעתיק דבריו ודאי לאו מטעם זה קאתי עלה דהרי אנן קימ"ל בשו"ע (סי' ר"ד) וביו"ד (רל"ד) דבעינן יותר מא' בששה במים במזיגת יין גמור ע"כ לע"ד יש לכוון ברלב"ח כמו שכתבתי

והנה לעיל כתבתי דבנ"ד בעי' דוקא על חד תלת, אמנם עתה דאתא לידן דעת הריב"ש דמבואר מדבריו דאפי' בלא שיעור כבישה ואפי' לא רמא ג' ואתא ד' חשיב יין הדרנא בי ונלע"ד דאם שורה עכ"פ הצמוקים מעל"ע א' יש להתיר בנ"ד עכ"פ ברמא ה' ואתי יותר מו' אך אם אין לו פנאי שיכבשו אפי' מעל"ע צריך להיות כ"כ שיהי' רמי ג' ואתי ד', כנלע"ד

אמנם בכל ענין יין צמוקים צל"ע כי ברא"ש פ"ק דכתובות (סי' ט"ז) והורה רב"נ במקום שאין מצוי בו יין יקח הצמוקים וישרה אותם וכו' משמע דוקא במקום שאין מצוי בו יין וביותר בס' מעשה רוקח לגאון קדמון רבינו אליעזר נכד בעל ספר חרידים (סי' נ"ה) כ' אם לא מצא יין בכמה פרסאות ישרה צמוקים במים וסוחטן לו יין משמע להדי' דאם נמצא יין אפי' בכמה פרסאות אין ליקח צמוקים

אמנם בש"ע (סי' רע"ב ס"ו) כ' סתם יין צמוקים מקדשין עליו משמע אפי' לכתחלה וכן מבואר להדי' בב"ב (נ"ז:) דהיכי דבנסכים אם הביא כשר ולדידן אפי' לכתחלה ויין צמוקים אם הביא כשר: סימן נו לכ"ק הגאה"ק פה"ד והדרו האדמו"ר מגור שליט"א

מה דבדק לן כק"ה ע"ד תינוק שמתו אחיו מחמת מילה דאיתא ברמב"ם ובשו"ע שממתינן עד שיגדל ויתחזק כחו איך נוהגין אם כי הוא מילתא דלא שכיחא ול"ש בזה מנהג כמ"ש הש"ך סי' ק"ד סמ"ג מ"מ מד' כל האחרונים נראה דכן הלכה למעשה. בנוב"י וחת"ס ורע"א ושו"ת הרי"מ ואבני נזר. ואם כי בנוב"י סי' קס"ה הקשה מאין יצא זה להרמב"ם. ומגמ' אין ראי' רק כראו דילדים הראשונים שלא נבלע בהם דמם ע"כ בשלישי המתינו עד שיבלע בו דמו. אבל לא בסתם תינוק שאין רואין בו שום חולי מ"מ אף שפקפק בדבר מ"מ לענין הלכה למעשה פ' כרמב"ם ושו"ע. וסיים וכיון שהרמב"ם וכ"י וטור ושו"ע פסקו כן מי יבא להרהר אחריהן. ובגוף קו' הנוב"י המעיין בשו"ת הרי"ם סי' ט"ז ד"ה והנה ביבמות ימצא תירוץ לזה עיי"ש ד"ק דפח"ח וחת"ס סי' רמ"א מביא מקור לד' רמב"ם ושו"ע מש"ס יבמות ר"פ אלמנה לכה"ג והרי ערל טמא דאין אוכלין ומאכילין ומשני התם פומיי' דכאיב להו פי' רש"י ורשב"א שעומדין ליתקן ולאכול

ובאבני נזר יו"ד סי' שכ"ו סק"ד ה' ביאר ד' רש"י ז"ל ביבמות ס"ד: ולפי' הביאור נראה ג"כ כרמב"ם ונימוק"י וטוש"ע. דבגמ' שם אמרינן במתו אחיו מחמת מילה שהתיר למולו בשבת חזי דקא שרית איסורא וסכנתא פירש"י ז"ל דמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת וק' ממנ"פ אי אמרת דיש סכנה בדבר ופקע מצות מילה לגמרי א"כ אפי' מילה שלא בזמנה לא הו' דמילה שלב"ז מצוה גמורה הוא אלא שאינה בזמנה מש"אכ זה פקע מיני' כל מצות מילה. וא"ת דאע"ג דאיכא סכנה מ"מ מצות מילה איכא בדיעבד א"כ יחשב מילה בזמנה. ותי' דמצות מילה בזמנה שנדחית לגמרי ולא יבא לעולם לכלל מצוה זו מחמת הסכנה נפקע לגמרי אבל עכ"פ כיון דכשמתגדל ויתחזק כחו יצטרך למול אך אז יהי' מילה שלא בזמנה ע"כ מצוה דמילה שלא בזמנה לא נפקע מתינוק זה. כיון דסוף דבר יבא לכלל זה. מ"מ בדיעבד אפי' מל בשמיני טרם עבר הסכנה איסורא דעבד עבד ומ"מ קיים מצות מילה שלא בזמנה עכתו"ד הק'

ולענ"ד סעד לזה מיבום דמבואר ביבמות כ' דכל דאיסורא לייבם מצד איסור אפי' בדיעבד אם בעלו לא קני דנפקע המצוה לגמרי אפי' במקום דהאיסור רק משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. ואילו בתוס' חולין קמ"א דאע"ג דאין עשה דול"ת ועשה מ"מ בדיעבד אם עבר ועשה אין לוקה דעשה דוחה ל"ת ולא נשאר רק העשה. ולמה לא אמרינן דכיון דאין עשה דוחה ל"ת ועשה נפקע העשה לגמרי. אך התי' פשוט דהתם ביבמות אינה עומדת לבא לכלל חיוב יבום ע"כ נפקע העשה לגמרי משא"כ בחולין קמ"א. דהאיסור רק ביו"ט ולמחר יתחייב ע"כ לא נפקע העשה כלל אפי' ביו"ט ובדיעבד קיים מצוה. וגם מיבום עצמה ראי' לזה דהרי בפסחים ע"ג: ביבמתו נדה אם בעל קנה וק' הרי ביבמות כ' דכל שאינו עולה ליבום אפי' מצד איסור פקע המצוה לגמרי ואם בעלו לא קנה וכש"כ נדה דאיסור כרת אך התי' כנ"ל דהא ביבמות כי אינה עומדת לעולם לבא לכלל חיוב ע"כ נפקע המצוה לגמרי משא"כ בנדה דעומדת ליטהר וישוב עלי' חיוב יבום [ועיין תוס' ורא"ש ריש יבמות] ע"כ אם בדיעבד בעלה אפי' בנדתה איסור דעבד עבד ומ"מ קיים המצוה דכל **([עיי"ל בסוף התשובה דחיתי זה שאין לזה הכרח]:)**