ארץ צבי (פרומר) א קלה

דחזי לחמע עיסות אחרות שזה מצד מהות שאור שבו. וצ"ע לדינא: סימן נא

התרה"ד כ' דמשרתת יכולה להפריש חלה בלי דעת ק האשה בעלת העיסה משום זכיי' והקצה"ח כ' י דלאו כל מידי דניחא לי' חשיב זכיי' רק במכניס ממון לרשותו שהוא זכיי' גמורה, ולענד"נ ראי' לדבריו מר"ן גיטין (ל"ז.) גבי פרוזבול שאינו נכתב רק על הקרקע ואם לית לי' קרקע ללוה מזכה לו שדה כ"ש והק' הר"ן הא אנן סהדי דלא ניחא ללוה זכיי' זו כי עי"ז לא תהי' שמטה משמטתו וכ' דכיון דגוף הזכיי' טובה לו אף שנצמח מזה חובה חשיב זכי' והשתא אא"ב כהקצה"ח דעיקר זכיי' היינו במכניס ממון לרשותו ממילא י"ל דאפי' בלא ניחא לי' חשיב זכיי' אבל אי נימא כתרה"ד דעיקר תלי בניחא לי' ולא תלי גדר הזכיי' במכניס ממון לרשותו רק באנן סהדי דניחא לי' והרי התם בפרוזבול אנן סהדי דלא ניחא לי' וע"כ כקצה"ח

אך לכאור' ק' ע"ז מגיטין (י"א:) בגט אין חבין לאדם אלא בפניו וקשה מ"מ הרי מכניס הגט לרשותה כשזיכה עבורה וקונית עכ"פ גוף הנייר לצור ע"פ צלוחותה ואף שנצמח מזה חוב בגירושין מ"מ יחול הגט. ונלע"ד לפמ"ש הפוסקים דל"מ קנינים בגט ול"מ רק נתינה לידה או לחצרה וזכיי' אף דמועל שתקנה הגט מ"מ ל"ח ידה רק קנין בעלמא וע"כ אף אם ניהוב דקונה הגט מ"מ אינה מתגרשת ובשו"ת הריב"ש וגם בס' דברי חיים כתבו דאף דששא"כ וחשיב ממש כמעשה משלחו מ"מ זכיי' ל"ח כמשלח רק דהמעשה מועיל עבורו. וא"כ ה"נ ל"ה כאלו היא קיבלה הגט רק דמועיל עבורה ממילא ל"ח רק קנין ול"מ לחלות הגירושין. אך כשעושה שלל"ק אז יד השליח כידה ממש וחשיב נתינה לידה. ולענין עצם הקבלה שיחשב השליח כמותה שוב ל"ש זכיי' דזכיי' ל"ח רק במכניס ממין לרשותו כד' קצה"ח. וכאן צריך הפעולה עצמה של קבלת הגט ודו"ק

ואציע מענינא מחידושי לביצה השייך לנ"ד וז"ל ביצה ט"ז: ע"ת צריכין דעת פשיטא דעת מניח בעינן דעת מי שהניחו לו בעינן או לא בעינן ובשמ"ק הק' הב דמאי ס"ד הרי זכין לאדם שלא בפניו ותי' בשם השאלתות דכיון דסגי לזכות לו פחות מכזית ל"ח זכי' ולכאו' פלא גדול לומר כן. גם הק' בשמ"ק הרי זוכה עי"ז שיוכל לתקן צרכיו בשבת ונראה לי מכאן ראי' לדעת הקצה"ח דלא חשיב זכי' רק אם מכניס דבר חדש לרשותו אבל ניחותא בעלמא אין דינו כזכיי' וצריך שליחות בפי ומיושב קו' השמ"ק דמה שזוכה לו שיוכל לתקן צרכו לשבת זה אינו בגדר זכי' כיון] דאין מכניס דבר חדש לרשותו רק ניחותא בעלמא אך לפ"ז ק' לכאו' אפי' הי' צריך כזית איך מועיל בלא דעת הרי חלות ע"פ הוא דבר בפ"ע ולענין זה ל"ש זכיי' וצ"ל דכיון דמזכה לו חלק בהתבשילין נגרר חלות הע"ת אחר גוף הזכיי' שזה ודאי מועיל מפני שמכניס דבר חדש לרשותו וע"ז חידש ר' אחא ז"ל דדוקא כשיש כזית בהדבר שמזכה לחבירו שהוא דבר חשיב נגרר אחריו גם חלות הע"ת משא"כ בפחות מכזית אע"ג דגוף הדבר יוכל לזכות לחברו מ"מ כיון שאינו חשיב אין חלות הע"ח נגרר אחריו ולפ"ז אפשר דבעלמא גם ר' אחא ז"ל מודה דיכול לזכות פחות מכזית כנלע"ד נכון: סימן נב

נסתפקתי בהא דאי' בסה"ק לומר מודה אני בבקר השכם אף שאין ידיו נקיים כיון שאין מזכיר בו שום שם אם היי"ד כשהמקום נקי אבל אם יש דבר שאינו נקי סמוך למטתו כגון גרף של רעי או מ"ר אסור דכה"ג מצינו לענין הרהור בד"ת דבידים שאין נקיים שרי ובמקום שאין נקי אסור וה"נ אף שאין מזכיר להדי' השם מ"מ מטרת כוונתו הוא אל השם הק' ית' ודומה למהרהר ד"ת בפרט לפמ"ש בזה"ק פ' בשלח ועוד בכ"מ וברמב"ן בהקדמתו לתורה. דכה"ת שמותיו של הקב"ה [ואני מצאתי' גם בש"ס דילן בג' מקומות [דליכא מידי דזה"ק דלא רמיזא בתורה הנגלית כמ"ש באבני נזר או"ח סי' ב'] בברכות דף ו' ומנין שאפי' א' שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו שנאמר בכ"מ אשר אזכיר את "שמי" אבוא אליך וברכתיך הנה קרי ללימוד תורה אזכיר את שמי וכ"מ להדי' בשבת כ"ח: דתפילין דאית בי' שין ודלית יוד הוי בכלל למען תהי' "תורת" ד' בפיך. הנה דשמו של הקב"ה היינו תורה. וכן מבואר סנהדרין כ"ב. דשויתי ד' לנגדי תמיד קאי על ס"ת] א"כ כמו: דאסור להרהר בד"ת כמו כן אסור להרהר בהשם הק' ית' וצ"ע לדינא

וידידי הרהג"א ר"א וויינבערג שליט"א מווארשא העירני דבס' תני' פרק כ' כ' כי המחשבה היא ג"כ בחי' אותיות כלשון עם ועם המדברים והמהרהרים בהם וא"כ מה שכוונתו להשי"ת ל"ה אפי' הרהור כי אינו מכוון המלות במחשבתו עכ"ד. ולע"ד הקלושה מרשב"א ברכות (ט"ו.) מבואר להיפוך שכ' דלמ"ד ק"ש בלה"ק ל"ש הרהורא כדיבור דהרהור ל"ש על לשון פרטי רק על כלל המכוון זה תורף כוונתו. אך בתוס' שבת (מ':) מבואר להיפך מדברי הרשב"א וא"כ דין הנ"ל אפשר דפלי בפלוגתא ש דרשב"א והתוס'

גם כשנדקדק בלשון הרב ז"ל בתני' דכ"ז שאין עולה המחשבה מלב למוח עדיין אינו בבחי' אותיות רק כשעולה מלב למוח עיי"ש וא"כ לענין הרהור דלשון המשנה מהרהר בלבו משמע דסגי בהרהור בלב לבד אף בלא עלה עדיין מן הלב למוח וא"כ שם הרהור עליו אע"ג שעדיין אינו בבחי' אותיות. ונלענ"ד לענין כוונת מצו' דלשון המשנה ר"ה (כ"ז:) וברפ"ב דברכות אם כוון "לבו", יצא סגי בכוונה אף שעדיין לא נתלבשה באותיות וכ"מ להדי' במאירי בהקדמתו לנדרים במה שביאר ד' הירושלמי ר"ה דאם עמד חזקה כוון והמג"א בה' ר"ה נתקשה בדברי ירושלמי והמאירי ביאר דבריו באר היטב עיי"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד אף שעדיין לא נתלבש באותיות חשיב הרהור וצ"ע לדינא

שו"ר מפורש במג"א (סי' פ"ה) ובשו"ע הרש"ז ז"ל דמותר לומר חנון ורחום בבית המרחץ אף כשכוונתו על השי"ת. הנה מפורש להיתר, ונראה הטעם משום דלית מחשבה תפיסא בי' כלל בהשי"ת כדאי' בפתח אליהו וא"כ ל"ש בזה איסור מצד הרהור. שו"ר דזה ליתא דהא דלית מחשבה תפיסא היי"ד בא"ס ובו ית' גם דיבור ושם לא תפיסא בי' כלל. ועיקר השמות הקדושים הם מן אצילות הספירות ולמטה היינו בעצמות המלובש בספירות כמבואר בפרדס שער עצמות וכלים ובשאר מקומות ובכל ספרי המקובלים ושם גם מחשבה תפיסא והדרא קושי' לדוכתא וצ"ע: