ארץ צבי (פרומר) א קלד

ובזבחים (ג'.) מבואר דהפסול משום שלל"ש הנה דאפי' כותב בפי' לשמה כל שהוא שלא בצווי חשיב שלל"ש

הן אמת דהתוס' סיימו משום דסתם אשה לאו לגירושין עומדת אמנם צע"ג דבקידושין (י':) מבואר דילפי' שטר קדושין מגט דבעי' ג"כ מדעת הבעל ולחד מ"ד גם מדעת האשה, וקש' הא בשטר קדושין ל"ש זה דסתם אשה לקידושין עומדת כמ"ש המלחמות פ"ב דכתובות, וע"כ דעיקר הטעם משום דל"מ מחשבתו על דבר של חברו כעין שכ' תוס' יבמות (פ"ב:) לענין אא"א דשא"ש דדוקא בדבר התלוי במחשבה אמרי' כן, והיינו משום דמחשבתו ל"מ על דשא"ש וה"נ דכוותה ל"מ מחשבתו ע"מ לחלק בעיסה שאינו שלו, וכיון דבעה"ב בעצמו אינו לש העיסה רק אשתו או משרתת שלו ל"מ מחשבתו לחלק בעיסה של בעה"ב, והנה בירושלמי בפ"ה דמעשרות הלכה ג' פליגי ר"י ור"ל הממרח כריו של חברו אם נטבל או לא וכן הלש עיסה של חברו אם נטבל לחלה עיי"ש, ולר"ל דס"ל לא נטבל ע"כ דמדמי לה לאא"א דשא"ש וצ"ל דתלי ג"כ במחשבה כתוס' יבמות (פ"ב:) הנ"ל לפ"ז י"ל דכיון דלפי מחשבת הלש ע"ד לחלק פטורה מחלה א"כ ל"ש לומר דל"מ מחשבתו בעיסה של חברו דאי"צ מחשבתו לפטור רק לשלול החיוב כיון דכל החיוב הוא רק מחמת מחשבתו של לש וכשכוונתו לחלק הרי מחשבתו שלא יהי' טבל, אך הרמב"ם פ' כר' יוחנן דהממרח כריו ש"ח טובל וכן הלש עיסה ש"ח וא"כ הטבל מעצמו נעשה ואינו תלוי במחשבתו של זה שפיר י"ל כמ"ש דל"מ מחשבתו ע"ד לחלק ודל מחשבתו לגמרי ממילא נטבל לחלה מחמת עצם מעשה הלישה ודו"ק

איברא דיש לדון לפי המבואר בע"ז (נ"ג:) דאע"ג דאא"א דשא"ש מ"מ היכא דבעה"ב גלי דעתי' דניחא לי' אאדש"ש עיי"ש וכעי"ז במג"א (סוף סי' ש"ט) המניח דבר מוקצה על כלי של חברו שלא מדעתו אינו נעשה בסיס לדבר האסור אבל אם עושה לטובתו של בעל הכלי דמסתמא ניחא לי' נעשה בסיס לדבר האסור, וה"נ סתמא ניחא לי' לבעה"ב לחלק העיסה לחלות כדי שיהי' מספיק לו ללחם משנה לכל סעודה ואם תעשה מכל העיסה לחם א' לא יהי' לו חלות שלימות ללחם משנה, מ"מ י"ל דכיון דנשיכה מחברת העיסה להיות א' וא"כ בידה אחר שחלקה החלות וערכתן כ"א לעצמה לחברן יחד בקצהן שינשכו זא"ז וכך יאפם יחד ואחר האפיי' יחזור ויפרקם וחשיבי שלימות לענין לחם משנה ומ"מ ל"ח ע"ד לחלקן בצק כיון דבהיותן בצק חוזרים ומתחברים [וזה עדיף יותר ממש"כ הב"א (סי' ס"ט) הנ"ל דאם דעתה לחזור ולצרף בסל ל"ח ע"ד לחלק דהתם יש לפקפק קצת כמו דחזינן דהעושה עיסה ע"ד לחלקה אחר אפיי' אינו מפקיע החיוב דאחר אפיי' פנים חדשות בא לכאן, ה"נ העושה עיסה ע"ד לחלקה בצק ולחזור ולצרף אחר אפיי' אינו גורם חיוב כיון דקודם אפיי' ישארו מחולקים, ואחר אפיי' פ"ח בא לכאן אבל כאן דעתה לחזור ולצרפן ע"י נשיכה קודם אפיי' בעודו בצק זה ודאי ל"ח ע"ד לחלק] אבל שתעשה ע"ד לחלק ושישאר חלוקתו עד אחר אפיי' זה לא ניחא לי', בפרט אם נימא דזה גורם שיהי' פטור מחלה בודאי לא יהי' ניחא לי' בזה, ע"כ ל"מ דעתה לחלק נגד רצון בעה"ב

אמנם תי' אינו מספיק רק למשרתת הלשה עיסה אבל בבעלת הבית עצמה אי"ז מספיק דביבמות (פ"ו) ואכלתם אותו בכ"מ אתם וביתכם למד על נשואה בת ישראל שנותנת רשום לתרום, ובמל"מ פ"ד מה' תרומות הי"ב כ' בשם בעה"ת דה"ה לענין חלה, מוכח מזה דאשה חשובה לגבי עיסתה כבעה"ב עצמו ולא בגדר שליח, איברא דלשון הרמב"ם שם פ"ד הי"ב שכ' וז"ל הבן שאוכל עם אביו ואשה בעיסתה תורמין מפני שהם ברשות, משמע להדי' דגם אשה רק שליח הוא ולא כבעה"ב, וכבר העיר בזה בס' צפנת פענח ה' מתנות עניים בהשמטות, ולפ"ז צ"ל דהא דיבמות (פ"ו.) גזה"כ היא לענין שליחות לבד שיש לה כח ליתן רשות לתרום אף שהיא עצמה אינה חשיבה אלא כשליח ולפ"ז י"ל כמ"ש, ועי' קדושין (כ"ד.) לענין פדיון מע"ש של הבעל חשיבה האשה כשליח דעלמא ולא כבעלים עיי"ש

עוד יש ליישב המנהג דבפ"ד דחלה ס"ל לרע"ק דהעושה מקב חלה חל וכ' הירושלמי דדומה לתורם קודם מרוח, אך חכמים חולקין והלכתא כוותייהו מ"מ י"ל דהיי"ד כשלא הי' בו מעולם שיעור חלה אבל כשהי' בו שיעור חלה אף שדעתו לחלק מודו חכמים לת"ק דחל הפרשה כמו קודם מרוח, וכמ"ש הר"י מינץ דהא דח"ש אסור מה"ת היי"ד בבא משיעור שלם ה"נ ס"ל לחכמים דחשיבות ח"ש לענין זה שיחשב כמו קודם מרוח היי"ד בבא משיעור שלם: סימן נ

נלע"ד דאם עשה שאור פחות פחות מכשיעור חלה וכשנעשה שאור צורפים יחד כשיעור חלה פטורה מן החלה ואע"ג דפ"ק דחלה מפורש דשאור חייב בחלה היי"ד דכבר חל עליו חיוב בטרם נחמץ כ"כ עד שיפסול מאכילת כלב ותו לא פקע וכ"ז כשהי' בו מתחלה שיעור חלה אבל בלא הי' בו בתחלת לישה כשיעור חלה עד שנעשה שאור ואז נפסל מאכילה כדאיתא בתוספחא דשאור נפסל מאכילת כלב ואז א"א שיחול עליו חיוב חלה כיון דאינו ראוי לאכילה וכל שאי"ר לאכילה פטור מחלה כמפורש בפ"ק דחלה לענין עיסת הכלבים שאין הרועים אוכלין ממנו, ואע"ג דעומד לאכילה כשיתערב בפת מ"מ כיון דבעינו אי"ר לאכילה לאו אוכל היא כדאיתא בנדה (נ"א.) דתבלין אינו מטמא טומאת אוכלין כיון שאינו עומד לאכילה בפ"ע וברש"י בב"ת (כ'.) דמלח אינו מקבל טומאה משום דאינו נאכל בעינו רק ע"י תערובות, והשתא קו"ח היא דהרי עיסת הכלבים שאין הרועים אוכלין ממנו מקבלת טו"א כדאיתא בפ"ק דחלה ומ"מ פטורה מחלה, הנה דלענין חלה צריך שיהי' יותר ראוי לאכילה מלענין טומאת אוכלין קו"ח לתבלין דל"ח אוכל לענין טומאה כש"כ שאינו חשיב אוכל לענין חלה

שוב נתיישבתי די"ל כיון דילפי' חלה לחם לחם ממצה דדוקא ה' מינים חייבים בחלה משום שבאין לידי חימוץ ה"ה דילפי' דגם שאור חייב בחלה כמו דחייבין עלי' משום חמץ משום דחזי לחמע בו עיסות אחרות כמ"ש הר"ן פסחים (מ"ה:) והא דעיסת הכלבים שאין הרועים אוכלין ממנה פטורה מחלה שם אין ראוי לחמע בו עיסות אחרות ואפי' נימא דראוי מ"מ אין כח החימוץ בא מחמת שאינו ראוי משא"כ בשאור דכל כח החימוץ שיש לו הוא מחמת שאינו ראוי ע"כ אין זה נחשב חסרון כמו שאין נחשב חסרון לענין חמץ דאין היקש למחצה

מ"מ יש לדחות דהרי ילפי' ממצה וא"כ עכ"פ צריך שיהי' דבר שיהי' שייך בו מצה [ואף דבעי' שיהי' בא לידי חימוץ היינו ג"כ משום דבלא"ה אין יוצאין ידי מצה] וא"כ אין למילף מיני' שאור שכל המין הזה היפך מצה ואף דגם חמץ חייב בחלה מ"מ אין החיוב מפאת מהות חמץ שבו משא"כ בשאור שאנו רוצין לחייב מחמת