ארץ צבי (פרומר) א קלג

בשעת גלגול עדיין ל"ה בה כשיעור רק בשעת אכילה בשבת וא"כ לא עדיף מתפחה לאחר אפיי' ויש בה כשיעור דפטורה ואף לב"ה דס"ל מעשרות פ"ד מ"ב דאם יחדו לשבת טובל מיד וע' ביצה (ל"ה.) היי"ד היכא דחזי מיד כמו שהוא לאכילת שבת משא"כ חלות בשעת לישה עדיין אין ראויין לסעודת שבת עד אחר אפיי' א"א שיקבעו א"כ חשיב לעולם בשעת לישה שאין בו כשיעור, אמנם כ"ז כשאין בה כשיעור בשעת לישה אבל בעיסה דידן שיש בה כשיעור בשעת לישה רק דתרצה לפטור משום דעתו לחלק ע"ז י"ל דכיון דאופה לצורך ש"ק וסעודת שבת משוי לי' כשיעור חשיב כאילו הי' דעתו שלאחר אפיי' יהי' בה כשיעור כיון דיודע שהוא לש"ק וסעודת ש"ק משוי לה קבע חשיב כאילו עושה עיסה ע"ד לחלק ע"מ לחזור ולחברה דפשיטא דחייב כמ"ש הגאון בית אפרים (סי' ס"ט) יתר על כן, וה"נ הרי עושה ע"מ שסו"ס יהי' בה כשיעור ול"ח ע"מ לחלק כלל וק"ל

ועדיין יש לדקדק דבמן הי' עשירית האיפה שיעור ב' סעודות, ושיעור סעודה א' סגי בחציו וא"כ סעודת שבת אף דקובע מ"מ א"א שיחשב רק חצי עשרון כשיעור סעודה א', וע"ז י"ל דכיון דצריך לכסות הלחם משנה בשעת קידוש כדאי' בשו"ע (סי' ער"א ס"ט), וביו"ד (סי' שכ"ה ס"ה) דאם מכסה הפת במפה מצרף כמו כלי, וכיון דכל חלה של ש"ק נחשב חצי עשרון משום דשבת קובע א"כ בלחם משנה חשיב עשרון שלם שיעור חלה יכוון דחלות ש"ק עומדים לכסותם במפה לכה"פ שתים שתים שפיר חשיב שמחלק ע"ד לחזור ולצרף וכה"ג שפיר דמי כמ"ש הגאון בית אפרים (סי' ס"ט) ונכון בס"ד

ובזה יש ליתן טיב טעם למנהג העולם שלא להסיר המפה מן החלות עד אחר נטילת ידים או עד לאחר המוציא, ובמג"א (סי' ער"א סק"כ) ובפמ"ג שם מבואר דלכל הטעמים סגי שיהיו מכוסים בשעת הקידוש ולא יותר, ולהנ"ל י"ל בהקדם מה שנלע"ד ברור דלדעת רבינו יחיאל שבתוס' ברכות הנ"ל דהעושה עיסה ע"ד לחלקה בצק לעצמו ג"כ פטורה (כמו דנקטו התפל"מ ומע"מ וב"א בכוונתו] ה"ה דצירוף סל ל"מ אם דעתו לחזור ולהוציאם מן הסל ול"מ רק שיהיו מונחים בסל עד שעת אכילה כמ"ש הסמ"ג הובא בב"י (סי' שכ"ו) דשותפין שלשו עיסה צריך שלא יהי' דעתן לחלק עד שעת אכילה עיי"ש ואף אם נימא דרבינו יחיאל לית לי' הא דסמ"ג רק דבעינן ע"ד לחלקו בצק היי"ד בנצטרף העיסה בהיותו בצק בעינן ג"כ שיהי' דעתו לחלקו בצק משא"כ כאן דלא נצטרף רק אחר שנאפה בעינן שלא יהי' דעתו לחלקו כלל עד שעת אכילה, [בשלמא לדידן דל"ח ע"ד לחלק רק לאחרים שפיר מועיל צירוף סל אף כרגע אף דדעתו להוציא תיכף מן הסל כיון דאין דעתו לחלק לאחרים אבל לרבינו יחיאל ל"ש תי' זה] ולחוש לשיטת רבינו יחיאל וכמו שביארנו לעיל דעיקר החיוב בא מחמת שמכסין הלח"מ במפה וחשיב כמו צירוף סל ע"כ אין מסירין המפה עד שעת אכילה ממש שלא יחשב דעתו לחלק כנלע"ד נכון

[עוד י"ל דהא דבעי' שיעור חלה ילפי' מדכתיב ראשית עריסותיכם כדי עיסת מדבר דכתי' והעומר עשירית האיפה היא גבי המן, ובשבת חייב לבצוע על לחם משנה משום דכתי' במן לחם משנה כדאי' שבת (קי"ז:) א"כ לחם משנה של שבת הוא ע"ש לחם משנה דכתי' במן שהי' שני פעמים עשירית האיפה וכל לתם מלחם משנה הוא זכר למן של יום א' שהי' שיעורו עשירית האיפה ע"כ שפיר חשיב חלה של ש"ק עריסותיכם דהיינו עיסת מדבר שזה ממש לעומת זה נתקן ומגו דחשבית לי' במקום עיסת מדבר לגבי מצות לח"מ חשיב נמי עיסתכם לענין חיוב חלה ופטפוטי דאורייתא טבן]

ובההוא ענינא מסופקני לפ"מ דקי"ל להלכה דעושה עיסה ע"ד לחלקו בצק פטורה היי"ד לחלק לאחרים וכמ"ש כל רבותינו האחרונים ז"ל [ולעיל כתבתי דגם תוס' ברכות (ל"ח.) לא פליגי ע"ז] איך הדין אם דעתו לחלקו בצק אך שאינו נותן לאחרים עד לאחר אפיי' אם זה חשיב ע"ד לחלק וזה מצוי הרבה פעמים דבעה"ב אופה חלות ושולח מהם חלות לבנו הדר באותו העיר או לחתנו שאין סמוכין על שלחנו, ובכ"א לבדו ליכא שיעור חלה ומחלקה לחלות קודם אפיי' אך ששולח להם אחר אפיי' וזה מפורש בטור ורמ"א (סי' שכ"ו ס"ד) דאפי' אדם א' העושה עיסה ע"ד לחלק לאחרים פטורה, ובב"ח שם מפורש אפי' לבני ביתו, (וגם בזה צ"ע דמלשונו משמע אפי' ב"ב הסמוכים על שלחנו, דלפעמים אדם אופה שיעור חלה מצומצם ועושה איזה חלות קטנות ליתן לבניו הקטנים לכ"א אשישה א', אם זה חשיב עשוי לחלק, בשלמא מה שעושין לחמים עבור כל ב"ב שיהי' לכ"א לחם משנה י"ל דל"ח עשוי לחלק כיון דאינו מחלקו עד שעת סעודה וע' סמ"ג שהביא ב"י יו"ד (סוס"י שכ"ו) וטו"ז שם (סק"ב) דמשמע דס"ל בשותפין שלשו עיסה לא יהי' דעתן לחלק כלל אפי' אחר אפיי' [ודלא כרשב"א שהביא ב"י שם] ומ"מ סגי עד שעת אכילה עיי"ש דיותר על כן א"א שיהי' מצורף (דא"א ליקח לתוך פיו שיעור חלה בב"א שהוא מ"ג ביצים וחומש ביצה) ז"א הכרח דמ"מ אינו מוכרח לחלק לאחרים בשעת אכילה, ע"כ הקפתיו, וגם דבנדרים (ל"ד:) אי אזמני' עלה מבואר דהמזמין חברו על שלחנו חשיב של בעה"ב ולא של האוכל וע' פנ"י פסחים (כ"ט.) ע"כ ל"ח עשוי לחלק אבל מה שנותן לקטנים לכ"א חלה א' שלא בשעת אכילה והוא לשעשוע בעלמא כידוע והקטן עושה בו מה שלבו חפץ וקטן יש לו זכיי' מה"ת היכא דדעת אחרת מקנה אותו וחשיב עשוי לחלק, אך דקימ"ל דבעינן דוקא עשוי לחלקו בצק ולא אחר אפיי' וכאן אינו נותנו לקטן עד אחר אפיי', אך תלוי בספק הנ"ל כיון דמחלקו תיכף בהיותו בצק רק דאינו נותנו לאחרים עד אחר אפיי' אם חשיב זה עשוי לחלק אך נלע"ד לפמש"כ התוס' ר"פ הגוזל והמאכיל דהנותן לבניו ל"ח שינוי רשות כיון דמזונותן עליו ונותן להם לאכילה עיי"ש וה"נ ל"ח לחלק לאחרים ודוק]

והנה בפרק א' דחלה משנה ז' נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה פירש הר"ב שדעתו אם לא ימצא קונים שיעשנו עיסה ויאפה אותה כולה כאחת עכ"ל, וק' אפי' לא יאפנו כלה כא' כיון שלא ימצא קונים בשעת היותו בצק רק אחר אפיי' א"כ אין דעתו לחלקה בצק וחייבת וע"כ דכיון דבאמת מחלקה לחלקים בהיותה בצק רק דלא יתן לאחרים עד אחר אפיי' זה חשיב ע"ד לחלק ופטורה, ולפ"ז צ"ע על מה סמכו העולם שאופין שיעור חלה מצומצם ושולחין ממנה לצאצאיהם הדרים באותו העיר והם רגילים בכך בכל שבוע וא"כ דעתם לכך בשעת גלגול א"כ איך מברכין על הפרשת חלה כיון דהוי ע"ד לחלק, ולענ"ד ראוי להזהיר ע"ז שאם אין בחלקם הנשאר אצלם כשיעור חלה יפרישו חלה בלא ברכה

נשוב לנ"ד, ולכאורה י"ל עוד ישוב על מנהגינו מאז ומקדם להפריש חלה מחלות קטנות אף לדעת התפל"מ וב"א בכוונת רבינו יחיאל שבתוס' ברכות (ל"ח.) הנ"ל דהנה בתוס' גיטין (כ"ב:) דגט שכתבו הסופר שלא בצווי הבעל פסול משום דחשיב שלא לשמה, וראי' ברורה לזה ממשנה גיטין, (כ"ו) הכותב טופסי גיטין צריך שיניח וכו' פירש"י שראה תגר ביניהם מבואר שכותב להדי' לשמה ומ"מ אי' בגמ' דצריך שיניח הרי את מותרת לכ"א