ארץ צבי (פרומר) א קכז

דרבנן ואין לחוש מס' שהעיסה שמפריש אינו מאותה שנה של עיסת הנחתומים שמפריש עליהם. וכבר העיר כ"ת דכעי"ז יש במשנה ו' פ"ד דחלה ועוד מפורש יותר בגטין (ל"א.) המניח פירות להיות מפריש עליהם תרומות ומעשרות

אך אחר העיון נראה דבנ"ד ל"מ אם מפריש עתה על הקמח שילוש הנחתום ושא"ה דהבעלים עושין כן משא"כ בנ"ד כיון דהרב מפריש עכשיו על העיסות שילוש הנחתום אח"כ הוי דשלבל"ע ולא דמי לאומר פירות ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה על פירות תלושין או אפי' מחוברין כמ"ש בגליון רעק"א קדושין (ס"ב.) לכשיתלשו דהתם בידו של זה הקורא שם לתלוש מיד וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי כדאי' בש"ס משא"כ בנ"ד אין ביד הרב ללוש העיסה של הנחתום, ואף דבתוס' נזיר (י"ב.) דיכול לעשות שליח להפריש חלה אחר שילוש הקמח שלו, התם המשלח אינו פועל רק המינוי שליחות עתה וזה שפיר חשיב בידו כמ"ש התוס' שם אבל השליח אינו מפריש עתה רק אחר שיעשה עיסה, ותו החם כיון שמוסר לו קמחו לשליח ללוש אותו הוי גם אצל השליח בידו משא"כ בנ"ד, והא דתורם משלו על של חברו אין צריך דעת היי"ד כשכבר יש לחברו תבואה של טבל ואינו דשלבל"ע משא"כ בנ"ד

וגדולה מזו בקדושין (ס"ב:) דהאומר לאשתו הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך ל"מ דהוי דשלבל"ע דאע"ג דבידו לגרשה אין בידו לקדשה והק' הרשב"א דהא שניהם מתרצים עכשיו בקדושין לאחר גירושין אמאי ל"מ כמו במקדש אשה לאחר ל', ותי' הרשב"א בתשובה (סי' אלף רי"ב) ובריטב"א שם [הובאו דבריהם באב"מ (סי' ל"ה)] דכיון דאין בידו של א' לגמור הקנין מעכשיו בלא דעת חברו חשיב דשלבל"ע, וכ' האב"מ (סי' ל"ה) דזה ביאור דברי התוס' נזיר (י"ב.) דבשליח ל"מ בידו להפקיע דשלבל"ע כיון דצריך רצון שניהם עיי"ש בארוכה, והנה התם עדיין צריך בירור גדול בדברי תוס' נזיר (י"ב.) מ"מ איך שיהי' בנ"ד הדבר פשוט וברור דל"מ הפרשת הרב עכשיו על העיסה שתיעשה אח"כ דהוי דשלבל"ע ואינו בידו כלל

אך יש עצה שיפריש הרב בכל יום באשמורת הבוקר בעת שעדיין לא קנה שום אדם לחם מן הנחתום על הלחמים שכבר נלושו או נאפו שנתחייבו בחלה, ובזה הנני מסכים עם פסקו של כ"ת, ויוכל להכין עיסה או לחם בתחלת השבוע, ויפריש ממנו בכל יום בהשכמה בטרם יכשלו בנ"א באכילת טבל ובמקומות שאופין ב"פ ביום צריך להתוודעות בבירור שעת עשיית הלחם ביום באיזה שעה הוא, ויפריש באותו שעה שישער שכבר נלוש הלחם או נאפה כי הלישה ועריכה ואפיי' מסתמא משתהה זמן מה, ואף דהחלה שמפריש הוא מעיסה והלחמים של הנחתום כבר אפויות לית לן בה כמבואר באו"ח (סי' תנ"ז) ובשו"ע הרב ז"ל שם (סט"ז), ומסתמא ה"ה להיפך יכול להפריש מלחם אפוי על עיסה של טבל, כל שיש בכ"א כשיעור חלה [דאל"כ אין להם צירוף אפי' בסל כמ"ש בשו"ע הרב ז"ל שם], ואם שלא יוכל לתקן הכל מחמת שלא יוכל לצמצם מ"מ מה שאפשר לתקן יתקן, ואף שהוא שלא מן המוקף צדקו דברי כ"ת דניחא לי' לחבר למיעבד איסורא קלילא כי היכי דלא ליעבד ע"ה איסורא רבה ואף דתי' קמא בתוס' שבת (ד'.) דהיי"ד כשהחטא יבא על ידו של החבר לא קיי"ל כן רק כתי' השני באו"ח (סי' ש"ו סי"ג) ותו דכאן הוי צורך רבים ומותר בכל אופן כמ"ש התוס' (שבת ד'.) דבמצו' דרבים אמרי' חטא כדי שיזכו רבים, ויש לי להוסיף נופך לזה עפמ"ש הר"ן שבת (מ"ב.) סוד"ה ומהא שמעי' דשיטת הבה"ג דנזקא דרבים חשיב כסכנת נפשות דיחיד ודוחה אפי' איסור דאורייתא והוא חידוש עצום, ואף שדבר זה לא הובא להלכה בשו"ע מ"מ מצאתי דוגמא לזה ברמ"א יו"ד (סי' ק"ס סכ"ב), ואם נזק הגוף של רבים דינו כפקו"נ כש"כ נזק הנפש, וכעי"ז בתוס' פסחים (י"א.) ד"ה אבל דהפסד מצוה דינו כהפסד ממון, (ובזה י"ל טעם דק"צ דוחה שבת וטומאה משום דהפסד מצוה דרבים דינו כפקו"נ דדו"ש ואכמ"ל]

קיצור לדינא דל"מ באופן שכ' כ"ת שיפריש חלה מעיסת טבל על כל מה שילושו הנחתומים במשך ימי השבוע דהוי דשלבל"ע ולאו בידו, ואין עצה רק להפריש בכל פעם שישער שכבר לשו או אפו הנחתומים ואף דלא יוכל לתקן לגמרי מ"מ מה שאפשר לו לתקן יתקן, והנלע"ד כתבתי: סימן מח. שנית להרב הנ"ל בענין הנ"ל

מכתבו שנית הגיעני, ואין לי מה להוסיף על דבריי דהתוס' נזיר (י"ב) לא כתבו רק דיכול למנות שליח בעודנו קמח אבל שיהי' השליח יכול להפריש חלה בעודנו קמח לא שמענו דבשלמא אם דנין על פעולת המינוי של משלח שפיר חשיב מצי עביד עכשיו, אבל אם דנין על פעולת שליח לאו בידו דהשליח לעשות הקמח של המשלח עיסת טבל, ומ"ש ראי' מכתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה משום דבידו לגרשה עכשיו, מה זה דמיון, התם לא הוי דשלב"ל כלל דמה נפ"מ בגט בין ארוסה לנשואה ואף דהוא אינו רוצה לגרשה עתה רק כשיכנסנה הר"ז דומה לאומר כתוב גט לאשתי ואגרשנה לאחר ל', דל"ה דשבל"ע כלל, משא"כ בנ"ד דבקמח ל"מ הפרשה והוי דשלבל"ע גמור אך דבידו מסלק דשלבל"ע כקדושין (ס"ב.) והרי אצל השליח לאו בידו

ומש"כ דהשליח עומד במקום המשלח לכ"ד וא"א לחלק בין השליח להבעלים, הרי דברי תוס' נזיר (י"ב.) הוויין תיובתי' שכתבו דגבי משלח עצמו מועיל הפרשה בקמח לכשילוש משום דבידו ללוש ואלו בממנה שליח ל"מ בידו הנ"ל רק בידו להביא עיסה מגולגלת וכו' ואיך שיהי' כוונת התוס' מ"מ חזי' דאין שליח דומה ממש לבעלים עצמם, וטענת כ"ת דהשליח עומד במקום המשלח לאו טענה היא דאדרבא כיון דאינו בידו אצל שליח והוי דשלב"ל ממילא לא נעשה כמותו כלל

ותו אף דהשליח עומד לגמרי במקום המשלח היינו במקום שאין סברא לחלק ביניהם משא"כ בנ"ד כי סברא גדולה יפריד ביניהם, כי במשלח ל"ח דשלבל"ע מחמת דהוי בידו משא"כ בשליח ואין זה בעבור דגרע כח השליח מן המשלח וגם אצל המשלח אם הי' דבר שלבל"ע ולאו בידו ל"ה מועיל, ולכאור' יש לתלות זה בפלוגתא דהפנ"י וקצה"ח דהפנ"י כ' טעם תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ל"מ משום אשלד"ע דאחר אין רשאי לתפוס רק הבעלים והקצה"ח (סי' ק"ה) חולק עליו משום דאם נימא דמועיל שליחות חשיב כאלו הבעלים עצמם תפסו וליכא עבירה וכעי"ז כ' באבני נזר או"ח (סי' ב' סק"כ) עיי"ש

ולדברי קצה"ח גם בנ"ד י"ל דמועיל דאי נימא דהוי כמותו חל השליחות אך ז"א דבשלמא התם אי נימא דמועיל שליחות ליכא עבירה כלל אפי' אצל השליח דהרי חשיב הבעלים תפסו ולא השליח וכמו שכ' רש"י