ארץ צבי (פרומר) א קכד

אלא שקדם הרצון שלו אל החפץ ואח"כ הלביש במחשבתו הרעיון הזה במלים אלו תן לי חפץ זה ואח"כ הוציא המלים בדיבור ואף שהכל נעשה כמעט בב"א מ"מ בהכרח יש לזה איזה סדר תחלה הרצון בלתי לבוש המלות כלל ואח"כ מלביש הדברים במחשבתו במלים ואח"כ מוציא בשפתיו אך שנעשה חיש מהר עד שנדמה לאדם שהוא בב"א כידוע וע' חובת הלבבות שער הבחינה, וה"נ בעומד לשמוע קול שופר ולא כוון היינו שלא הלביש עדיין הרצון בלבוש מלים אבל עכ"פ מכוון ברצון לבד מופשט מלבוש הדיבור וז"ב למעיין וככה י"ל בנ"ד דאף דאינו מרגיש שהוא שומע מ"מ על האמת הגיע עדיו חוש השמע ונגע עד לבו וכמו דמצינו מחזיקנא טיבו לרישא דכרע במודים, דאף דהדבר ברור שא"א לשום תנועה של האדם שיהי' בלא התעוררות ורצון הלב לפעול על העורקים שיניעו את האבר שפועל התנועה ומ"מ האדם אינו מרגיש כלל עתה בשעת דיבורו שהלב יצוה על הפה במפגיע להוציא דיבור זה, כמ"כ אפשר שהלב מרגיש השמיעה ברגש גמור וחזק אף שהאדם אינו מרגיש זה, ומ"מ כ' הפוסקים דבשומע מאחר ל"ח שומע דכיון דשמיעה אין בה מעשה כרא"ש נדרים (ע"ב:) ע"כ בעינן עכ"פ קצת מעשה מצד האדם דהיינו שישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף ואל"כ לאו מידי הוא, וכעי"ז בתבו"ש (סי' כ"ח) לענין כיסוי עפר שלמטה דכיון דלאו מעשה הוא בעי' עכ"פ הזמנה ועי"ש בהגהות צבי לצדיק, וכ"ז בשומע מאחר אבל המברך בעצמו שעושה מעשה גם בההשמעה לאוזן שפיר חשיב משמיע לאזניו אף שפונה לבו לד"א

עוי"ל כעין שכ' הח"ס שבת (ז'.) דאם הלבנה נוגע בקרקע והחפץ מונח על פניו שיש לו קצת חבור עם הקרקע באמצעית הלבנה אז מהני מה שרואה את הקרקע שיחשב מקום ד' ולא זולת עיי"ש ואף שהחבור אל הקרקע הוא מצד אחר של החפץ ורואה את הקרקע הוא ג"כ מצד אחר של החפץ כמובן וה"נ במדבר בעצמו כיון דהדיבור מחובר עם לב האדם דרך צאת הקול מן האדם כי הדיבור בודאי א"א שיהי' בלא כוונת הלב ורצונו ופקודתו] וע"כ גם בצד השמע של הדיבור כשחוזר הקול אל הלב באמצעית האוזן חשיב ג"כ כשמיעה אף דזה אפשר שמגיע אל הלב בלי רגש הלב כלל כמו שנסתפקתי לעיל בזה משא"כ בשומע מאחר שאין לקול ההוא שום חיבור אל הלב (של זה השומע] שהוא שורש ההרגשות ל"ח שמיעה

נלע"ד עוד דהשומע ואינו מכוון אינו שומע כלל אותן המלות כתקונן, והאות והמופת לזה. כי השומע לשין שאינו מכיר, מלבד שאין מבין דברי המדבר, אף זו שאינו שומע היטב אותן המלות והברתן ואם נרצה שיאמר עמו יוכל לטעות בהברתן אם לא שהעונה יבליט היטב כל הברה והברה ויעשה ריוח בין הדבקים ואל"כ ישנה המלות, למשל ברוך אתה אם אומרים במהירות נדמה לשומע שהוא בריכאתה, מלך העולם אם ידובר במהירות יוכל השומע לשמוע מלכולם ועוד רבות כאלה, (וכבר רשם זה בס' יסוד ושורש העבודה לענין ק"ש] ובאמת בכל דיבור ודיבור ובכל מלה והגה שייך זה כי הדרך שאין עושין הפסק וריוח בין הברה להברה כידוע, וע"פ רוב אין ניכר אם הברה האחרונה שייכת לתיבה שלפני' או לתיבה שלאחרי' והיא משתמע לכמה אפי, אך מי שמבין הלשון ויודע שצ"ל ברוך אתה, מלך העולם וגם יודע כל הברה והברה לאיזה תיבה שייכת שומע כן על נכון, אבל מי שאינו מבין כל הגה ומלה יוכל לשמוע בכמה אופנים, דוק ותשכח, היינו שיוכל לדמות שחברו אומר ברוך אתה או ברוכאתה בפתח תחת הכ' או שהם ב' תיבות ברו כאתה, ועיקר גדר הדיבור הכנס מה שיש בנפש המדבר בנפש השומע כמ"ש הכוזר (סי' ע"ב). וכיון שהשומע סובר שהמדבר מדבר ברו כאתה חשיב ששומע כן ולא ברוך אתה

וע"כ גם מי שמבין אך שאינו משים לבו אל הדברים ופונה לבו לד"א אינו שומע כלל ברוך אתה רק ברוכאתה וכדומה, וע"כ אפי' למ"ד מצאצ"כ ואפי' במצוות שבדיבור מ"מ השומע בלא כוונה לאו שמיעה היא כיון שאינו שומע כהוגן בלי שימת הלב וזה המחוור

ובהאי ענינא נלע"ד עוד דהמביט במגלה בשעה שקורין המגלה או בשמו"ע בתוך הסידור בשעה שהש"צ מתפלל ובכל עת שנזכר הוא מוציא א"ע שמסתכל במקום קריאת הש"ץ אפי' שט במחשבתו בענינים אחרים ם כל שמביט כסדר מלה במלה בהדברים שהש"ץ אומר חשוב שומע דאל"כ איך אפשר במקרה שהוא מביט באותו מקום ובאותו מלה שהש"ץ קורא עתה וע"כ דחוש הראי' שלו נגרר אתר חוש השמע וא"כ בהכרח צ"ל שהוא שומע וז"ב בסברא וסמך לזה מרשב"א (סי' תס"ז) הובא במג"א (סתר"צ סקט"ו) דחכם א' הי' תופס בידו מגלה בשעת קריאה כדי שלא יחסר משמוע תיבה א'. משמע דהא אם מסתכל במגלה אין חשש:

והנה במק"א דנתי בהא דמצינו דצריך למשמש בתפלין וגדולה מזו פירשו בתוס' דצריך למשמש בשל יד קודם לשל ראש משמע דמשמוש דוקא ולמה לא סגי בכוונה לבד. ונראה עתה דבמחשבה לבד צריך להלביש הרעיון במלות וצריך קצת השתהות זמן וגורם בלבול מחשבה בתפלה ושלילת כוונה אך במשמוש לבד ברור שחשיב כוונה לתפלין אף שאין מלבוש הדברים במלים וכעין דברי המאירי הנ"ל בהקדמתו לנדרים על דברי ירושלמי ד"ה חזקה כוון. וע"כ תקנו חז"ל למשמש דוקא כי זה כוונה על התפלין ומ"מ אינו גורם הסה"ד מכוונת התפלה כמובן

וכעי"ז נראה לענין מש"כ בסה"ק דצריך לשלב שם הוי' בשעת הזכרת שם אדנ'. ונלע"ד דהמתפלל מתוך סידור שכ' בו שם הוי' שפיר דמי דכיון שבפיו אמר אדנ' ובעיניו מסתכל בשם הוי' זה עצמו חשיב שילוב הוי' באדנ' כי חוש הראי' וחוש הדבור שניהם מקור א' להם בלב מקור כל החושים וכמבואר מדברי המאירי הנ"ל ענין התאחדות החושים, ושמעתי מצדיקים שהיו מדקדקים להתפלל מתוך סידור שכ' בו שם הוי' בשלימות אפשר שהוא מטעם הנ"ל: סימן מו. ב"ה כבוד הרבני החסיד המופלג וכו' כש"ת מו"ה בעריל בערקאוויטש נ"י בטשענסטאכוב

יקרתו הגיענו. וע"ד השאלה שאומר קדיש על אחיו וכ' המג"א (סי' קל"ב) בשם ד"מ יו"ד (סי' שע"ו) דמי שאינו אומר קדיש על אביו ואמו אין מגיע לו רק שליש או רביע משאר קדישים. וטוען כבודו שגם הקדישים שבתפלה מצטרפים וכיון דהיתום על או"א מתפללים לפני העמוד וא"כ יש לו בתפלה עוד ג' קדישים ממילא מגיע לכבודו ב' קדישים. והיתום טוען שהקדיש של תפלה אינו מן החשבון עכ"ד

הנה בד"מ יו"ד (סי' שע"ו אות י"ב) במקור הדין הנ"ל כ' דהא דיש קדימה ליתום על אחר היו"ד בעני הקדישים אבל בענין התפלות אין לו יתרו, דזה תלי ברצון הקהל דהתפלה היא שלהם ואין ראוי להיות שליח אלא ברצונם ומי שירצו יתפלל עיי"ש וכ"כ בשו"ע או"ח (סי'