ארץ צבי (פרומר) א קכג

שביתה א"ד ממנ"פ א"ת דשם חשיב כחול גם אצלו א"כ מותר לילך חוץ לתחום וא"ת דאם דנין לגבי מקום שהוא במקום שבת חשיב כאלו גם שם שבת [וכעי"ז נמצא בתוס' גיטין (פ"ב:) ד"ה אפי' ותוס' יבמות (יוד.) ד"ה לעולם דוק היטב ותשכח] א"כ שפיר קונה שביתה גם שם מ"מ י"ל דלעולם שם חשיב חול לגבי' ומ"מ אסור לו לצאת ממקומו כיון דהמקום שיוצא ממנו הוא שבת ועיקר איסור תחומין הוא מצד מקום שיוצא ממנו כמ"ש אל יצא איש ממקומו וכעי"ז יש חידוש ברמב"ן שבת (ב':) אהא דאמרי' כל עקירת חפץ ממקומה הוצאה קרי לה וכ' דעיקר איסור ההוצאה הוא מצד מקום עקירת החפץ ממקומה עיי"ש ואכמ"ל: סימן מה

מבואר בב"י או"ח (סי' נ"ט) ובמג"א (סי' קכ"ד סקט"ז וסי' קצ"ג סק"ב) ובכ"מ דהשומע ברכה ופונה לבו לדברים אחרים אינו יי"ח, וצ"ל דחשיב שאינו שומע כלל ואפי' למ"ד מצאצ"כ [דאין לומר דהחסרון משום דמצ"כ דא"כ הי' סגי בכוונה ויצא בתחלת קריאה ועמג"א (תר"צ סקט"ו), ותו דבדרבנן קימ"ל מצאצ"כ ואין לומר דעיקר החסרון משום דליכא כוונת מעשה ודומה למנבח נביאי דאפי' למ"ד מצאצ"כ מ"מ אינו יוצא משום דאפי' למעשה לא מכוון שנופח בשופר ועלתה בידו תקיעה וה"נ דכוותה ז"א דהרי בירושלמי פ' הי' קורא מחזיקנא טיבו לרישא דכרע במודים הנה דיי"ח אף שאינו מכוון כלל אפי' להאמירה וצ"ל דגם לענין זה מועיל הכוונה בתחלת המצו' להוציא מידי מתעסק וצ"ל דשומע גרע דל"ח שומע כלל] ולא דמי לשאר פעולה שאפי' בלא כוונה חשיב עושה וכהא דירושלמי הנ"ל מחזיקנא טיבותא לרישא דכרע במודים דהתם הלב בע"כ מתכוון לפעול הפעולה אף שהאדם איננו מרגיש מ"מ א"א לשום פעולה ושום תנועה קלה שתיעשה בלעדי כח ההפעלה מן הלב מקור כל הכחות וכל הפעולות כמובן משא"כ השומע בלא כוונה הנה הלב אינו מרגיש כלל ואין השמיעה מגיע אל הלב כלל, כי הה' חושים נקראים בשעה"ק ה' שערי הלב שהם המובילים החמשה הרגשות מן החוץ אל הלב באמצעית החמשה חושים, הראיי' דהיינו דאור המוחשיית בא אל הלב באמצעית העין, והשמיעה באמצעית האוזן וכו' ואם אינו שם לבו אל השמיעה, הנה אף שרעידת חלקי האויר של הקול הגיע עד האוזן כידוע מ"מ נשאר באוזן לבד ולא הלך הלאה אל הלב נמצא דאז האוזן כששימש מעשה עץ שימש, וכמו שאר אברי גופו הוא שאף שרעידת חלקי האויר מגיעים עד שטח בשרו מ"מ אינו מוביל הקול אל הלב ככה הוא באוזן כשאיננו שם לבו להאזין הדיבור

וי"ל עוד באופן אחר דאפשר דיש עורקים מן האוזן אל הלב המובילים שמה את הקול אף בלא ידיעת האדם מ"מ ל"ח שומע דעיקר שמיעה הוא הרגש וכשאינו מרגיש לאו מידי הוא וחשיב אז כשאר תנועה המגעת אל הלב [וכששימש מעשה חוש המישוש שמש] אבל לא חוש השמע, וכה"ג נסתפקתי בש"ס נדה (נ"ח.) דאע"ג דבעינן שתרגיש בבשרה מ"מ מודה שמואל דמדרבנן טמאה ופירש"י דלמא ארגשא ולאו אדעתא [והתוס' חולקין] ונסתפקתי מה הפי' ארגשא ולאו אדעתא אם הפי' דמעיקרא ארגשא ועתה שכחה ולאו אדעתא א"ד דמעיקרא ארגשא אך שלא שמה לבה לזה, ולפי' קמא י"ל דכה"ג ל"ח הרגשה כיון שלא שמה לבה ודומה להנ"ל דהשומע ופונה לבו לד"א ל"ח שומע, ולפי' הב' י"ל דזה חשיב הרגשה כיון שנגע הדם בגוף באופן שאם היתה משימה לבה היתה מרגשת וכעי"ז בר"ן ר"פ שבועת העדות לענין ידיעה דאם אינו חסר לו רק שימת לב חשיב יודע עיי"ש [ובלא הרגשה היינו שיצא מן המקור בדקות גדול באופן שאפי' הי' משים לב לזה ל"ה מרגיש כמו שאנו רואין בתנועת המאכל באצטומכא ובדקון ממקום למקום שאין האדם מרגיש כלל אפי' ישים אליו לבו ורוחו ואינו מרגיש רק בעת היות המאכל בפיו עדי בואו לבית הבליעה] ככה אפשר שיצא הדם מבית הרחם [כי כל הנשים מטמאות בבית החיצון בדקות שלא תרגיש כלל] וצ"ע בזה

ונשוב לנ"ד דמבואר מדברי הפוסקים דהפונה לבו לד"א ל"ח שומע, ומסופקני באומר בעצמו למ"ד לא השמיע לאזניו יצא או לענין לכתחלה אם פונה לבו לד"א אם חשיב אינו משמיע לאזניו דלכאו' היינו הך ואף דמברך בעצמו מ"מ הם ב' חושים חוש הדיבור וחוש השמע ואף דלענין הדיבור חשיב שעושה בעצמו מ"מ ל"ח שומע דהדיבור יוצא מפיו ברצון הלב והפעלתו אבל הקול היוצא כשחוזר ומגיע אל האוזן ע"י רעידת האויר אינו חוזר ונכנס אל הלב בלא הודע כנ"ל, אך משמעות הפוסקים אינו כן דאפי' כשמברך בלא כוונה כלל אין בו רק חסרון שלילת כוונה אבל לא מצד שלילת השמיעה לאזניו, ובשו"ע או"ח סי' ס"ב) הקורא את שמע צריך להשמיע לאזניו, ואלו שם (סי' ס' ס"ה) דצריך לכוון בפסוק ראשון ולא כ' דצריך לכתחלה לכוון בכל ק"ש משום השמעת אוזן, ובשערי תשובה (סי' קפ"ה) לענין בהמ"ז כ' בשם חרדים דלרוב פוסקים אם לא השמיע לאזניו לא יצא, ומ"מ לא הזהיר לכוון ג"כ בכל בהמ"ז מטעם זה דאל"כ דאם יפנה לבו לד"א יחשב כלא השמיע לאזניו וגם בדיעבד לא יצא משמע דלא תלי' הא בהא, וכ"נ בכמה מקומות, ע"כ נראה דלעולם גם בלא נות הלב חוש השמע מגיע עד הלב ומעורר בו רגש השמע וכפי' השני שפירשתי בהא דארגשא ולאו אדעתא דאף דלאו אדעתא תיכף בשעת יציאת הדם מ"מ חשיב הרגשה כיון שהי' יציאת הדם באופן שאם הי' פונה לבו לזה הי' מרגיש וכדברי הר"ן פ"ג דשבועות הנ"ל לענין ידיעה דאם אין חסר רק שימת לב חשיב ידיעה, וע' רמב"ן ר"פ כלל גדול כעי"ז, וע' מג"א (תקפ"ט סק"ה) בשם ירושלמי אהא דמי שהי' עובר אחורי בהכ"נ ושמע קול שופר אם כוון לבו יצא וכו', וכ' בירושלמי ל"ש אלא בעובר אבל בעומד חזקה כוון וכ' המג"א וצ"ע הלא הוא יודע אם כוון או לא ואפשר דמיירי אם שכח אם כוון או לא עכ"ל אמנם המאירי בהקדמתו למס' נדרים אנהרינהו לעיינין בפי' דברי הירושלמי אלו שכ' וז"ל ובדמיון הזה אמרו בתלמוד המערב בענין הי' עובר אחורי בהכ"נ וכו' אם כוון לבו יצא אמרו שם ע"ז שלא כוון כוונה מוחלטת לשם מצו' להדי' עד שאינו מרגיש אם כוון או לאו אנו דנין מן הסתם שא"א אחר שנמשך להתעכב שם עם דעתו זמן המצו' שהוא צריך לצאת ממנה שלא יתעורר ע"ז מעט עכ"ל וכעי"ז כ' שם לדעת הרמב"ם דכפאו ואכל מצה יצא משום שכן נהנה וז"ל שמתוך הנאתו ממנה א"א שלא ימשך בה ואחר שימשך בענין כוונת עשיית המצו' עם דעתו על אותו זמן שהוא זמן המצו' קרוב לנמנע שלא יתעורר מעט ע"ז בכוונתו עכ"ל הנה דאפי' יודע בבירור שלא נתכוון בפי' למצו' מ"מ חשיב כוונה, [ויבואר הדבר יותר עפמ"ש בס' המקובלים דיש רצון מחשבה והרהור ורצון תחלת התגלות רצונו בהעלם, ומחשבה הוא התפשטות הרצון אבל הוא עדיין בהעלם והרהור התפשטות יותר מן ההעלם אל הגלוי ומחשבה לבד אין בה גילוי כלל, וע"כ שפיר אפשר שהאדם יכוון אל המצו' בכוונה שהוא עדיין בלא התפשטות בגדר מחשבה לבד וע"כ איננו מרגיש בעצמו שנתכוון לזה] ויש עוד להסביר ונמשיל משל המבקש דבר מחברו ואומר לו תן לי חפץ זה הנה קדם הרצון אל הדיבור ולא זו לבד