ארץ צבי (פרומר) א קכ

כשחוזרין לביתיהם] הנה דחשיב עדיין דר בביתו אי משום דיש לו שם כליו ודומה לבית התבן כמ"ש נחלת צבי יו"ד (סי' רצ"א) או משום דעדיין הבית מוכן לו ליכנס בתוכו לא נפקע דירתו וחשיב עדיין שדר בו כיון שהבית מיוחד אליו וכעי"ז כ' בגור אריה עה"ת על חשבון רד"ו שהי' במצרים ובאמת נגזר עליהם ת' שנה ותי' כיון דנגזר עליהם להיות במצרים הי' נחשב מקומם במצרים ובכ"מ שהיו הי' כאלו הי' במצרים עכד"ק וככה כשהבית מיוחד להם חשיב כאלו הם שם וכשחוזרים שם לקיבעי' קמי' הדר משא"כ בחמרת וגמלת שאין להם גם דירה במקומם וזה י"ל טעם הפוסקים שכתבו דאם השאיר ב"ב חשיב כאלו דר עדיין במקומו הראשון דס"ל דזה גדר דירה שב"ב עכ"פ ידורו שם ובזה נחשב שהוא דר שם ול"ד למזוזה דילפי' מקרא דגם בית התבן חייב במזוזה ע"כ סגי במניח שם כליו משא"כ לכל מילי בעי' דוקא דירת אדם] ואיך שיהי' כיון דלרוב פוסקים נ"ד ל"ח דעתו לחזור, ונ"ד גרע מנידון מהרי"ל מחמת כמה טעמים ע"כ נלע"ד להלכה דדינם כבני חו"ל: סימן מג. ב"ה מ"ז למב"י תרפ"ה. להרב הגאה"צ איש אשכולות רום המעלות פאר היחס וכו' וכו' הרה"צ מסאקאלוב שליט"א

מה שהק' כ"ק הרמה בשולי המכתב על דברי אבני נזר או"ח (סי' תקכ"ח) במי ששכח ולא ביער חמצו קודם חצות שיוכל ליתנו במתנה אחר חצות לנכרי, והק' כ"ק שליט"א דהא חמץ אסור בהנאה ואיסור הנאה אסור ליתן במתנה כמ"ש בנבילה לגר וגו' תתננה וגומר או מכר לנכרי דדוקא בנבילה דשרי בהנאה שרי לגר בנתינה ולנכרי במכירה עכד"ק וכמדומני שגם אני נתקשיתי בזה אך בער"פ של שנה זו בא לידי שאלה כזו למעשה ונתיישבתי ליישב בפשיטות דהא דמתנה חשיב הנאה פשוט שהוא משום דהמקבל מחזיק לו טובה, וגדולה מזו בתוס' פסחים (כ"ב:) ד"ה ואמה"ח וכאן אין הנכרי מחזיק לו טובה דיודע הוא שלא ישאר בידו ואדרבא עיקר כוונתו לטובת הישראל כדי שיהי' מותר בהנאה לאחה"פ אך דהוי הערמה, וכבר כ' בבכו"ש גם על כל מכירת חמץ דהוי הערמה אך כיון דמה"ת בביטול בעלמא סגי הוי הערמה בדרבנן ושרי, וה"ה בנדון האבני נזר לענין מתנה מועיל הערמה בדרבנן לענין שלא יאסר בהנאה לאחה"פ, אבל פשוט מאוד שאין הנכרי מחזיק לו טובה עבור זה כי מאומה לא ישא בעמלו ול"ש בזה לאסור מצד הנאה וז"ב לענ"ד

עוי"ל לפמ"ש באבני נזר (סי' תפ"ט סק"ד) דאם אינו מכוון להחזקת טובה מותר משום דבר שאינו מתכוון רק דבגוי הוא מוכרח לכוון להחזקת טובה דאל"כ איכא לא תחנם עיי"ש וא"כ בנ"ד ליכא לא תחנם מתרי טעמי א' דכוונתו להציל עצמו מבל יראה ודומה למ"ש הר"ן במשחרר עבדו להשלימו לעשרה ליכא לא תחנם, שנית דבע"ז (ס"ד.) מבואר להדי' דלא תחנם למעוטי תפלה שרי ה"נ כיון דאסור לקיים חמץ ברשותו כשנותן חמץ לנכרי כדי להוציאו מרשותו הוי לא תחנם למעוטי תפלה ושוב יכול ליתן ושלא יכוון להחזקת טובה ומותר מצד דבר שאינו מתכוון וגם זה נכון בס"ד

ובהאי ענינא ישבתי ד' הרמב"ם דח"ש בחמץ ילפינן מלא יאכל ואינו מובן מה משמע, ונראה דהנה בגמ' אמרי' דלחזקי' דלא יאכל לא משמע איסור הנאה מ"מ בחמץ דכתיב לא יאכל גם הנאה במשמע ופירש"י עיי"ש

ולענד"נ עוד לפ"מ דאמרי' בבכורות (ט':) דלר"ש איסור הנאה אינו מטמא טו"א דכתיב מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יוכל להאכילו לאחרים קרוי אוכל פירש"י אחרים נכרים הנה דלשון יאכל פירושו להאכילו לאחרים, וה"נ בחמץ פירוש לא יאכל לא יאכילו לאחרים, ומינה דאסור בהנאה דמתנה לנכרי הנאה הוא כנ"ל, והנה בר"ן פ"ק דקדושין דאף הנותן מתנה לאדם שאינו חשיב הנאת פרוטה הוא דלא הוי אבל מ"מ הנאה קצת איכא פחות משו"פ יעו"ש ומדכתיב בחמץ לא יאכל שפירושו שלא יאכילנו לאחרים ש"מ דגם חצי שיעור אסור דבמה שמאכיל לאחרים ליכא רק הנאת פחות מפרוטה שהוא ח"ש

אציע מענינא דיומא הוסיף משה יום א' מדעתו מ"מ מבואר בגמ' להדיא דכוונת הש"י הי' ליתן תורה בששי [דהרי צריך וקדשתם היום ומחר ומשני הוסיף משה יום א' מדעתו מבואר דהש"י לא נתכוון לזה וכ"כ מהרש"א ופנ"י] ויש לבאר דהנה בזבחים (צ"א.) מבואר דאם עושין מצוה בעלמא בשבת או ביו"ט נעשה המצוה מקודש אע"ג דהמצו' אינה של שבת כדאמרי' התם אטו שבת למוספין אהני לתמידין לא אהני אטו יו"ט למוספין דידי' אהני למוספי שבת לא אהני וע"כ רצה מרע"ה שיהי' המצוה הראשונה של מ"ת בשבת, ובאמת גם הש"י רצה שיהי' מ"ת ביום מקודש, אך בששי הי' חמשים לספירה והי' יו"ט אף דאכתי לא נצטוו כמבואר ברא"ש דאע"ג דשבת במרה נצטוו על יו"ט לא נצטוו במרה אבל הרי איתא בירושלמי (פ"ג) דשקלים שבין שיטין של הלוחות הי' כל תרי"ג מצות וא"כ ביחד עם מ"ת יתקדש היום ומ"ת וקידוש היום יבואו כאחד כעין גיטה וידה באין כאחד ויתחשב המ"ת ביום קדוש, אך יו"ט ישראל מקדשי לי' ושבת קביעא וקיימא כמ"ש מקדש השבת דהקב"ה מקדש השבת ומקדש ישראל והזמנים דישראל מקדשו לזמנים נמצא דיו"ט מצד ישראל ושבת מצד הש"י, וכדאיתא במדרש שה"ש הוא מקלסן והן מקלסין אותו וככה הי' בזה הש"י בחר ביום מקודש מצד ישראל דהיינו יו"ט להראות חשיבות ישראל וישראל בחרו ביום שבת שמקודם מצד הש"י ע"ד הן מקלסין אותו, וכעי"ז ראיתי בשל"ה סוף פ' חקת דהשי"ת אמר אני חס על כבודך יותר מעל כבודי ומרע"ה עשה להיפך עי"ש וכעי"ז ממש הי' בנ"ד

והנה מש"כ לעיל דיו"ט לא נצטוו במרה כן הוכיח באבני נזר יו"ד (סי' שנ"א סק"ו) מדברי הרא"ש, ונסתפקתי אם ר"ח ג"כ לא נצטוו עד מ"ת דאע"ג דמצות קידה"ח נאמר במצרים היינו לענין חשבון המועדות יקדשו החודש ובט"ו בו יהי' פסח אבל שיהי' דין מועד על ר"ח עצמו (כמו היום דר"ח אקרי מועד מה"ת ומה"ת אסור בתענית] זה לא נצטוו עד מ"ת א"ד דגם זה בכלל המצוה דהחודש הזה לכם ר"ח, ולפ"ז נאמרו המועדים בג' זמנים מחולקין מצות ר"ח במצרים, ושבת במרה, ויו"ט בשעת מ"ת וצ"ע

וראיתי חידוש בשל"ה במס' שבועות (נ"ב:) דהא דאמרי' בפסחים (ס"ח:) הכל מודים דבשבת דבעינן נמי לכם, הוא ג"כ משום דיום שנתנה בו תורה הוא (כמו דאמרי' שם על עצרת] משום דבשבת נתנה תורה לישראל והוא חידוש גדול דכל שבת חשיב יום מ"ת משום דבשבת נתנה תורה לישראל, ובזה ביארתי דברי היונתן בן עוזיאל שפי' לעשות את השבת למעבד תפנוק