ארץ צבי (פרומר) א קיח

סימן מב. להרה"ק ר' אלתר שליט"א [זצ"ל] מירושלים תובב"א חונה בסאסנאווצע

דשאילנא קדמיכון שזה כעשר שנים באו לארצנו מא"י ודעתם הק' לחזור וכו' ע"כ הם נוהגים ביו"ט שני כבני א"י לכ"ד לבד מאיסור מלאכה, ובן תורה א' אמר להם שמחמת שהם בחו"ל יותר מן ששה שנים לכן נתחייבו לנהוג כבחו"ל ע"כ השאלה ומאז השבתי דכיון דרדב"ז וכלבו (שהובאו בפר"ח (סי' תס"ח)] מספקא להו אם בעי' דעתו לחזור מיד או לא והפר"ח פשיטא לי' דלא בעי דעתו לחזור מיד לא שבקי' ודאי דהפר"ח מחמת ספיקן של רדב"ז וכלבו, אמנם אחר זמן מצאתי בספר חסד לאברהם [אזולאי] מעין ג' נהר י"ד דל"ח דעתו לחזור רק אם דעתו לחזור במהרה יעו"ש וידוע דרב גוברי' מאד גם מצאתי בשאילת יעב"ץ (סי' קס"ח) ד"ה כיוצא בו וד"ה ובענין, דפשיטא לי' דלזמן מרובה ל"ח דעתו לחזור יעו"ש

ונלע"ד עוד ראי' לזה מלשון המלחמות בפרק מקום שנהגו בד"ה ועוד כ' בדיני המנהגות וכו' אלא מתני' היכי משכ"ל אי אין דעתו לחזור חו"מ שיצא משם אין נותנין עליו וחו"מ שהלך לשם נותנין עליו ומשמע נמי דמן הדין הוא חייב בהן שהרי נעשה בן עיר "ליומא" וכו' עיי"ש, ולכאו' אין מובן כלל לשון בן עיר "ליומא" כיון דבאין דעתו לחזור קיימינן א"כ נעשה בן עיר לעולם אך אם נימא דרמב"ן ס"ל דכל שאין דעתו לחזור לאלתר חשיב אין דעתו לחזור יתכן לשון בן עיר ליומא וכוונתו לאו דוקא ליומא אלא בן עיר לשעתו [ונקיט ע"ד המליצה ליומו מחמת שכן אי' במגילה (י"ט.) פרוז בן יומו] וקמ"ל דאע"ג דאחר זמן סופו לחזור למקומו הראשון מ"מ נעשה בן עיר לשעתו אבל אם נימא דאין דעתו לחזור לעולם לא שייך כלל לשון ליומו כמובן

ומש"כ מג"א (סי' תס"ח) בשם מהרי"ל דביחידים ההולכים ללמוד ב' וג' שנים מקרי דעתם לחזור גם ע"ז פקפק באנ"ז (סי' תכ"ד סק"ל) וזולת זה נראה דשא"ה דהדבר ברור כשמש דבחורים ההולכים ללמוד ישובו לבית אביהם אחר זמן משא"כ בנ"ד, וזה נראה דעת הפוסקים שכ' דבעי' שישאר ב"ב בא"י ואל"כ ל"ח דעתו לחזור וכ"כ בס' חסל"א מעין ג' נהר י"ד הנ"ל ואף שהדבר מוחלט אצלו לשוב למקומו ראשון, נראה דס"ל דבעי' שיהא עומד בבירור לחזור וכל שלקח ב"ב עמו במחיצתו לחו"ל שוב אין הדבר ברור שיחזור ול"מ דעתו לבד, ודומה קצת למ"ש הב"ח יו"ד (סי' מ') דדבר שהוא טריפה מצד סופו לנקוב בעי' שיהי' בודאי סופו לנקוב אבל כל שהוא רק ספק אפי' ס' טריפה לא הוי, והיינו משום דעכשיו אינו נקוב רק שתרצה להטריף מחמת סופו בעי' שיהי' עכ"פ ברור שסופו להיות להיפך ממצב העכשיו, דאל"כ אין ס' העתיד מוציא מידי ודאי אשר עתה לפנינו, וזה סברת הפר"ח דאם עקרן להוליכו לזוהרא של א"י או להבריחן ממגפה או מחמת איזה סיבה אחרת כיוצא בה שאז הדבר ברור דדעתו לחזור מקרי עכ"ל היינו משום דאז ברור מאוד כשמש בצהרים בלי שום נדנוד ס' שישובו לא"י (ולפי"ז י"ל עוד טעם על החילוק בין דעתו לחזור לאלתר או לאחר זמן משום דאם דעתו לחזור לאחר זמן אין הדבר ברור שיחזור כי מי יודע מה ילד יום] וע"כ גם בנ"ד נראה כיון שיצאו עם ב"ב וקבעו דירתם בחו"ל אף שהי' להם רצון עוז והחלט גמור לחזור מ"מ הלב יודע דלא סמי' בידייהו ואין הדבר ברור כלל והעד יעלה כי כבר עבר זמן זמנם זמניהם ולא עלתה בידם לשוב לא"י, גם מש"כ בתשובתי הראשונה דכלבו ורדב"ז ספוקי מספקא להו מדאזלו הכא והכא לחומרא אין הכרח דאע"ג דבתוס' חולין (יו"ד:) וגם בפסחים (ס"ב.) ד"ה כי דבדאורייתא אין לחלק בין לקולא בין לחומרא מ"מ ראיתי בשו"ת מהרש"ם ח"א (סי' צ"ב) ד"ה ונחזור הביא מכ"מ דגם בדאורייתא יש חילוק בין לקולא בין לחומרא

ונלע"ד עוד ראי' לזה מדעת הרמב"ם בהא דב"מ (ע"א:) דיש שליחות לנכרי לחומרא דהיא רבית קציצה הנה דמה"ת יש חילוק בשליחות לעכו"ם בין לקולא בין לחומרא גם הבאתי בתשובתי הראשונה מכ"מ בדבר שיש עליו ב' מהותין יש חילוק מדאורייתא בין לקולא בין לחומרא והבאתי מפ"ג דכלים (מ"א ופ"י מ"ח) ובתוספתא כלים הובא בר"ש (פי"א מ"ה) וכעי"ז מצינו ח"ע וחב"ח לישא ב"ח אינו יכול לישא שפחה אינו יכול, וכעין זה בעירובין (ע"ו:) ב' רשויות שולטות בו ועי"ש וכעי"ז בריטב"א יומא (מ"ז:) בין הביניים ספק ופי' הריטב"א שיש עליו ב' מהותין מהות קומץ ומהות שירים יעו"ש ומתחילה חשבתי כן דכוונת הכלבו ורדב"ז הוא מצד ס'] מחמת שלא ראיתי שום פוסק לפסוק כן בהדיא בתורת ודאי אבל הלום ראיתי אחרי רואי דדעת הג' יעב"ץ ז"ל וגם דעת הגאון האלקי בע"ס חסל"א אזולאי ז"ל וגם ד' המלחמות ה' מטין. כן קרוב בעיני דגם הכלבו ורדב"ז מצד ודאי פסקו כן, הן אמת כי מצאתי בב"י או"ח (סוס"י תצ"ו) בשם ס' ארחות חיים כתב להדיא דכל שדעתו לחזור לעולם מקרי דעתו לחזור מ"מ לפנינו מערכה מול מערכה, הכלבו ורדב"ז והחסל"א והג' יעב"ץ ז"ל והמלחמות ה' דכה"ג לא מקרי דעתו לחזור, ולעומת זה הפר"ח והאורחות חיים והלכה כרבים, ומש"כ המג"א בשם מהרי"ל בבחורים היוצאים על ב' וג' שנים כבר כתבתי שאין ראי' לנ"ד דהתם הדבר מוגבל וברור בלי שום ס' שבאותו זמן ישוב לבית אביו משא"כ בנ"ד שאין לדבר גבול ברור אשר יאמר כי הוא זה אשר אז בבירור ישוב לא"י, ומה"ט אפשר דגם מאורחות חיים שבב"י אין ראי' לנ"ד דאפשר דגם הוא ז"ל מיירי בכה"ג שנסע לזמן [מרובה אבל זמן] קצוב ומוגבל אשר ידע ברור כי ככלות הזמן ההוא ישוב לא"י

וגם בענין שבאו עם ב"ב וכתר"ה כ' דדומה לדברי הפר"ח בעקרן להוליכן לזהורא וכו' ואני פקפקתי הרבה ע"ז ומ"מ הסכמתי מצד סד"ר להקל, [וגם לאש דמיתי כי תיכף ומיד יסעו בחזרה כאשר כתב לי כקת"ה התאמצתי להקל כדי שלא יהי' כעין תרתי דסתרי נגד מה שנהג עד כה, אבל אחרי רואי דברי חסל"א ז"ל וד' היעב"ץ ז"ל הדרנא בי ונראה עוד דבברהמ"ז אם לא יזכירו יעלה ויבא הוי חשש דאורייתא דבהמ"ז מן התורה ואף דהיו"ט שני דרבנן מ"מ כתבו התוס' סוכה (ג'.) דאם חז"ל תקנו איזה פרט במצוה דאורייתא אם אינו עושה כן אין יוצא חובתו מה"ת וה"נ שתקנו בחו"ל ביוט"ב להזכיר יעלה ויבא אפשר דאם אינו מזכיר מה"ת אינו יוצא, אך זה תלוי בב' דעות דתוס' ברכות (כ"ו:) אם חיסר מעין המאורע אם חשיב כל התפלה לבטלה או דילמא יצא ידי חובת תפלה ומ"מ צריך לחזור בשביל חובת הזכרה עצמה ואם נימא כפן השני אין בזה אלא חשש דרבנן דברהמ"ז בודאי יוצא גם בלא יעלה ויבא וכבר כתבתי בתשובתי הראשונה עצה לאכול ביחד עם בן חו"ל ובהגיע לבנה ירושלים עיר הקודש יאמר הבן חו"ל יעלה ויבא ויוציא אתכם, אך כ"ז לרווחא דמילתא אבל עיקר נרלענ"ד דדינם כבני חו"ל לכל דבר: