ארץ צבי (פרומר) א קטו

מצות תפלה בלחש וגם מה פריך שם לר"ג למה ציבור מתפללין למ"ל לשנויי כדי להסדיר ש"ץ תפלתו שזה דוחק לומר שכל הציבור מתפללין בשביל זה, והרי יוכל הש"ץ לבדו להתפלל להסדיר תפלתו והם ימתינו עד שיסיים ואח"כ יוציאם יד"ח, והו"ל לשנויי שמתפללין כדי לקיים מצות תפילה בלחש

וצ"ל לפימ"ש הפוסקים דתקיעות שעל הסדר ברכות הוא דיקא כשמחזיר הש"ץ תפילתו דבעת שמתפללין בלחש ל"ח בחבר עיר, ויעי' אבנ"ז או"ח ח"ב (סי' תמ"ה) דאפי' הערוך ס"ל כן ע"כ יותר טיב לצאת י"ח בשעה שהש"ץ מחזיר התפלה, ע"כ יותר טוב הי' שלא להתפלל בלחש כי תפלה בציבור עדיף מלחש, ע"כ הוכרחו לומר כדי להסדיר ש"ץ תפלתו וכעי"ז כ' ב"י או"ח (סי' ס"ו) בשם הרא"ה דטוב יותר שלא לומר ק"ש אצל אתה הוא כדי לומר ק"ש דאורייתא על סדר ברכות ולסמוך ק"ש דאורייתא לתפלה, האמנם מבואר בפוסקים (סי' קכ"ד) דכשאינו שעה"ד צריך הש"ץ להתפלל בלחש מצד מצות תפלה בלחש, היינו משום דכבר תקנו להתפלל נכון לכוין לצי"ח גם בתפלת לחש כדי לקיים פרט זה של לחש, ואח"כ בקו"ר מקיימין הפרט של תפלה בציבור, ואל תתמה ע"ז שיקיים מצוה א' ב"פ ובפ"א מקיים פר"א ובפ"ב מקיים פרט אחר דכ"ה ממש מצינו בתוס' פסחים (ק"כ.) לענין מצות אכילת מצה שיש ב' פרטים א' מצו' לאכול לתיאבון הב' מצוה לאכול על השובע כדי שישאר טעם מצה בפיו ע"כ אוכלין ב"פ בתחלת הסעודה מקיים הפרט לתיאבון ובסוף באפיקומן מקיים הפרט של על השובע דוק ותשכח וככה י"ל בנ"ד וסו"ס עולה מדברינו דגם בלחש צריך לכוון לצי"ח כדי לקיים הפרט של לחש

איברא דיש לדחות הראי' ממצה דהנה המהר"ל והשל"ה כתבו דאע"ג דמצה סגי בכזית מ"מ כשאוכל מצה יותר הכל בכלל המצוה וצריך הסיבה, ולפי"ז אע"ג דכבר יי"ח בתחלת סעודה יד"ח מצה מ"מ כשאוכל גם בסוף הסעודה חשיב אכילת מצוה ומקיים בזה ג"כ מצות אכילת מצה ושפיר חשיב שנשאר טעם מצת מצוה בפיו משא"כ בנ"ד ל"ש זה

אך כבר כ' הלח"מ בפ"ה מה' עבודת יוה"כ דאחר שקיים המצוה בדיעבד יוכל לחזור ולקיים פרט הצריך לכתחלה, ובספרי שיח השדה (סי' ה') הארכתי בזה, ומצינו כמה מצות כיוצא בזה כגון בתקיעה תוקעין מיושב ומקיימין מצות תקיעה דאורייתא וחוזרין ותוקעין על סדר ברכות, וכן בקידוש בתפלה יוצאין יד"ח קידוש מה"ת כמג"א וחוזרין ומקדשין על היין לקיים מצו' דרבנן, וכעי"ז בלולב ניטלין הלולב קודם ההלל לקיים מצות דאורייתא וחוזרין וניטלין בהלל לקיים הנענועים ע"ס ברכות וכ"מ ברא"ש פ' לולב הגזול דזה דומה לתקיעות מיושב ומעומד וכן מקיימין בכל יום מצות זכירת יצי"מ באז ישיר בלא סמיכה לתפילה וחוזרין ומקיימין באמת ויציב ובסמיכות גאולה לתפלה, וכעי"ז נמצא עוד, וי"ל דככה בנ"ד

מ"מ י"ל לפי מה דאי' בפ"ק דסנהדרין (ה:) דאפי' למ"ד שנים שדנו דיניהם דין מ"מ היכא דיתבי מעיקרא אדעתא דתלתא ל"ה דיניהם דין, ומזה למדתי דכ"ד שיוצא בדיעבד היי"ד כשרוצה לעבור על הלכתחלה, אבל אם אינו רוצה לעבור על הלכתחלה גם בדיעבד אינו יוצא [שו"ר ברמ"ה שם שביאר ד' הש"ס ולדבריו אין ראי' לנ"ד] וכעי"ז יש בר"ן חולין (קל"א.) לענין מזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור דהיינו דוקא בזה כיון שרצה להפקיע המצוה נפקע החיוב ממנו אבל באנס המלך מיני' דלא רצה להפקיע המצוה נשאר עליו החיוב ועי' כעי"ז בתוס' בב"מ (נ"ז.) לענין הקדש שו' מנה שחללו על שו"פ מחולל דאם רצה על שו"פ אי"צ להשלים אבל אם הי' כוונתו ליתן כל שויו צריך להשלים וה"נ לענין חיוב תפלה בציבור אע"ג דבדיעבד יוצא גם ביחיד מ"מ זה שעמד להתפלל בלחש ע"ד לחזור ולהתפלל בקול רם ולקיים גם הפרט דתפלה בצבור י"ל דלא יצא עדיין אף בדיעבד עד שיחזור ויתפלל ויקיים גם פרט זה

ולכאורה קשה דא"כ גם יחיד שהתפלל עם הציבור שסבר שישמע תפלת הש"ץ ואח"כ נולד לו אונס שצריך לצאת מביהכ"נ קודם תפלת הש"ץ לא יצא יד"ח ויהי' צריך לחזור ולהתפלל, י"ל דחילוק יש דיחיד ע"פ רוב א"א להזהר לשמוע כל תפלת שמו"ע מפי הש"ץ שלא יחסר שום ברכה ע"כ מסתמא דעתו לצי"ח לגמרי בלחש דאל"כ יהי' קרח מכאן וקרח מכאן משא"כ בש"ץ, ולכאורה ק' בר"ה (ל"ד:) דפריך לדבריכם למה ש"ץ יורד לפני התיבה לישני דיורד לפני התיבה כדי לקיים מצות תפלה בציבור, וי"ל דהנה בברכות (כ"א.) מפורש דמי שהתפלל ביחיד אינו רשאי לחזור ולהתפלל בצבור כדי לקיים מצות תפלה בצבור ע"ש, אך כיון דבלא"ה חוזר הש"ץ התפלה כדי לומר קדושה ומשום להוציא שאינו בקי שפיר י"ל דהש"ץ מכוון שלא לצי"ח לגמרי בתפלת לחש כדי לקיים גם מצות תפלה בצבור, גם י"ל דכמו דאמרי' בשבת (קל"ג:) בציצין שאין מעכבין המילה מ"מ כ"ז שלא פירש דוחה שבת, ה"נ דוחה איסור ברל"ב של חזרת התפלה לדעת הרדב"ז, וכעי"ז יש בברכ"י או"ח (סי' ער"ב) לדמות לחזור המצוה ולדחות שבת לחזרת הקידוש לברך עוד הפעם ברכה שא"צ עיי"ש

ובחידושי הר"ן שבת (קל"ג:) כ' ומסתברא דכ"ז כשעוסק בצרכי מילה בחתיכתה ובפריעתה ומציצתה כלא פירש דמי דכלהו צרכי מילה נינהו עכ"ל ה"נ אפי' ג' פסיעות ומה שממתין כשיעור ד"א וחוזר ופוסע הכל צורך תפלה הוא וכלא פירש דמי', ויעוי' אבני נזר או"ח (סי' תמ"ו סק"ג) דתפלה בלחש ובקו"ר הכל תפלה א' ע"ש ע"כ אפשר לומר דחשיב כלא פירש

ולפמ"ש במכתבי הראשון דתפלה לכו"ע צריך כוונה לצאת י"ל עוד לפי המבואר בב"ב (קמ"ג) דלמ"ד קני את וחמור לא קנה כלום ה"ה בנתכוין שב' דברים יפטרו הטבל קישות ומרה ולבסוף נתברר שא' לא הועיל גם השני א"י לפטור עיי"ש וה"נ הרי נתכוון שיפטרו ב' התפלות דוקא חשיב לגבי תפלה א' לבד כבלא כוונה ואף לר"נ דקנה מחצה, וה"נ הקישות פוטרת מחצה עיי"ש א"כ גם בנ"ד נשאר עדיין חצי חיוב ועי' אבנ"ז יו"ד (סי' ט"ז סק"ו וז') מה שהק' על מה שחידשתי דתפלה צ"כ, ממג"א (סי' רס"ח סק"ח) דאם התפלל מוסף במקום תפלת שחרית יצא ידי מוסף. לכאורה ק' ע"ד המג"א אלו מרבינו יונה ברכות (י"ב.) לענין פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא דמכוון לברכה אחרת גרע מבלא כוונה כלל וכזה כ' הר"ן ר"ה (כ"ח: ול"ג.) וה"נ במכוון לשחרית לא יצא י"ח מוסף, וע"כ צ"ל דמוסף ושחרית חשיב מצוה א' וטעמא י"ל דהנה ברש"י יומא (ג') כ' דמוסף ל"ח חובת היום דהוא רק הוספה על התמיד עיי"ש משמע שאינו חיוב חדש רק אותו חיוב של התמיד רק דתמיד של היום שיעורו כך וכך קרבנות, ותפלות כנגד תמידין תיקנום והמוסף נגד קרבן מוסף ע"כ הוי שניהם מצוה א' כמו המוסף והתמיד דהוי מצוה א' ודו"ק וא"כ גם על דבריי לק"מ מהמג"א. מה שהעיר מדברי האחרונים (סי' קכ"ד) בשם שלחן שלמה דאם אין עשרה מכוונים מתנה הש"ץ שיהי' תפלתו בקו"ר לנדבה, וע"ז הקשה דבלחש לא יי"ח שכוונתו להסדיר וגם בקו"ר אינו יוצא, זה לק"מ דמי