ארץ צבי (פרומר) א קיד

שהביא שם ראי' וסמך להא דמנהג מבטל הלכה מהא דמסיעין על קיצתן עיי"ש

[והנה באבני נזר יו"ד (סי' ת"ה סקי"א) בענין ערבון אם קונה מדין סיטומתא כ' דבכסף ל"ש סיטומתא דכל קנין סיטומתא משום מנהג מבטל הלכה כהה"מ הנ"ל, ומנהג זה שכסף יקנה הוא היפוך דעת התורה דלישראל בחדא ולנכרי נמי בחדא, והמנהג דבין לישראל בין לנכרי בכסף זה א"א עפ"י התורה ומנהג גרוע כזה אינו מבטל הלכה עיי"ש, משמע דס"ל לענין מנהג מבטל הלכה היינו שהוא הכרעה בהלכה וכעין שאמרו בירושלמי במקום שהלכה רופפת הלך אחר המנהג, וכעין דאיתא במס' סופרים (פי"ד) דאין הלכה נקבעת עד שיעשה מנהג, וכעין דאמרי' האידנא נהוג עלמא כתלתא סבי, וכ"ז במקום שיש עכ"פ קצת ס' בדבר אז המנהג מכריע משא"כ בקנין כסף לנכרי ולישראל דליכא למ"ד שלשניהם יהי' קנין א' והוא ודאי נגד הלכה ע"כ ל"א מנהג מבטל הלכה, אמנם בדברי המרדכי הנ"ל מבואר דאפי' במנהג חדש ותקנה חדשה שייך מנהג מבטל הלכה כהא דמסיעין על קיצתן ובזה ל"ש לומר כלל שמנהג זה מכריע ומברר הלכה כן ז"א דהא בעצמן יודעין שאין הדין כך רק רוצין לחדש כן ומ"מ מועיל, וא"כ ה"ה בקנין סיטומתא י"ל דמועיל אע"ג שהוא ודאי נגד הלכה, ואף שאיני כדאי לדון בקרקע בדברי קדשו של מרן זצ"ל, אך מצאתי תנא דמסייע לי' בשו"ע הרב ז"ל (סי' תמ"ח סי"א) שכ' דנתינת פרוטה לקנין במקום שנהגו כן הוי קנין סיטומתא] ולפי דברי המרדכי הנ"ל הי' דדברי ציבור אי"צ קנין היא מצד מנהג וכעין קנין סיטומתא שהוא ג"כ מצד מנהג כנ"ל

ולפי"ז בנ"ד לענין קנית עלי' הדרן לדיעות שהביא הפת"ש חו"מ (סי' ר"א) אסה בדשבל"ע שייך קנין סיטומתא כמ"ש בתשובה הקודמת

אך במרדכי שם הלאה (בסי'ל תפ"א) כ' וז"ל דהא דאמרי' רשאין בני העיר הסיע על קיצתן היינו קיצתן שהי' להם כבר בימי קדם או שהן עצמן באו לתקן תקנות מדעת כולם וכו' וקמ"ל דנתקיימו הדברים ואע"ג דדיבורא בעלמא וכו' הכא ודאי מהני בהאי הנאה דקא צייתי להדדי במידי דאיכא רווחא להאי כמו להאי איידי דקני גמר ומקני וכו' עיי"ש משמע דהא דדברי צבור אי"צ קנין הוא משום בהאי הנאה וחשיב כקנין כסף, ולפי"ז ל"ש זה רק בתקנה לכל הצבור בשו' שפעמים איכא רווחא להאי ופעמים להאי כהא דמסיעין על קיצתן, אבל בהא (דסי' ר"ד) בקהל שהבטיחו ליתן לא' מתנה מועטת ל"ש זה כלל דבהא מלתא ליכא רווחא רק להאי יחיד ול"ש בהאי הנאה

אך בנ"ד בענין קנית עלי' לתורה אפשר דשייך דכבר המנהג בכל בתי תפלה דמי שיקנה עלי' קנוי לו, והוי כעין הא דמסיעין על קיצתן, ומועיל המנהג משום בההוא הנאה וכו' וגם דאיכא רווחא להאי ורווחא להאי, אמנם כיון דהוי דבר שאי"ב ממש ל"ש בי' קנין כסף אם לא שנאמר דהוי כקונה ס"ת לעלי' זו

ושם במרדכי לפני זה (בסי' ת"פ ובסי' תפ"ב) הביא עוד דיעה דהא דמסיעין על קיצתן הוי מצד הפקר ב"ד הפקר דכל טובי העיר בעירם דנים דינים למה שהובררו כמו גדולי הדור בכ"מ עיי"ש, וכעי"ז כ' הרמ"א בחו"מ (סי' ב') דבכל קהל שייך הפקר ב"ד הפקר ובסמ"ע שם (סק"י) בשם רשב"א דכל ציבור בעיריהם דינם כגאונים ונשיאים לכל ישראל, ולפי"ז בהא דחו"מ (סי' ר"ד) בציבור שהבטיחו ליתן לא' תלוי בפלוגתא דרבוותא אם הפקר ב"ד הפקר מועיל רק להפקיר ולא להקנות אי דמועיל גם להקנות, וכן לענין קנין עלי', גם י"ל דאפי' לדיעות דהפקר ב"ד מועיל גם להקנות מ"מ י"ל דל"מ רק במידי דשייך בי' קנין, [ובאבנ"ז יו"ד (ת"ה סק"ז) כ' בשם ר' יונה דיעה שלישית דהפקר ב"ד אינו מועיל לא להפקיר ולא להקנות רק שמותר לזה ליטול ברשות ב"ד וכעין דעת יראים לענין גזל נכרי דמותר ומ"מ ל"ח לכם עי"ש וע"כ צ"ל דמ"מ אין המוחזק רשאי לעכב עליו מליטלו אף דקנוי לו דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם, וא"כ י"ל דה"ה בנ"ד שייך זה דהגבאי מקנה בשליחות כל הקהל והפקרן הפקר דכיון דבלא"ה אין זה קנין רק רשות ב"ד י"ל דה"ה בדבר שאין נתפס קנין שייך זה] שלישית יש להסתפק טובא אם בנ"ד שייך הפקר ב"ד הפקר דהא דאמרינן ציבור דינן כב"ד היינו ציבור שלם דהיינו כל העיר או טובי העיר שעושין בשליחות כל העיר וברצונם משא"כ בית תפלה, דיש כ"מ בעיר שמתפללין בו ורחוק לומר שכל שטיבל ושטיבל בפ"ע יהי' דינם כציבור, אמנם בחו"מ (סי' רל"א סכ"ח) רשאי בני אומנת לפסוק ביניהם וכו' הנה דאפי' אינם עיר שלימה רק בעלי אומנת א' יכולין להסיע על קיצתן, והוא גמ' ערוכה בב"ב (ח'.) הנהו טבחי דעבדי ענינא בהדי הדדי וכו' עיי"ש וי"ל כיון דהדבר נוגע רק לבני אותו אומנות הרי דינם בזה כבני עיר

אך ראיתי בפר"ח או"ח (סי' תצ"ו אות כ') בשם רא"מ דכל קהל דינו כעיר לענין חלוקי המנהגות ע"ש מ"מ קשה לומר דכל בית תפלה וכל שטיבל יהי' דינו כעיר בפ"ע לענין חלוקי מנהגות, וצ"ל דהפ"ח מיירי כעין שיש בנויארק בכ"מ שכל ביהכנ"ס יש לו רב בפ"ע ושו"ב בפ"ע וכל צרכי הציבור הקהל לעצמו [אולי גם בית החיים לא אדע בבירור], שו"ר שכ"כ במ"ב (סי' תס"ח ס"ד) בבה"ל והדבר ברור ופשוט ואז נחשב כל ביהכנ"ס כקהל בפ"ע לנ"ד, משא"כ בית התפלות דידן שאין חלוקין רק לענין תפלה, ואפי' לזה אין חלוקין דלפעמים זה מתפלל בבית התפלה של חבירו וכן להיפך וע"פ רוב בימי חול מתפללין בביהמ"ד של העיר ודאי ל"ח כ"א כקהל בפ"ע לענין מנהגות וה"ה לענין שיהי' כוחם יפה להפקיר ולהקנות וצ"ע בזה, ואיך שיהי' יש לבאר דברי המנ"ח מצוה שפ"ט) דבדיבור של הראש בית אב נקנה העבודה לאותו כהן לענין שכהן אחר חייב עליו מיתה, ובסי' שלפ"ז חקרתי מה הקנין ולפי האמור איפוא י"ל שהוא כענין הא דבב"ב (ח'.) דמסיעין על קיצתן ואפי' בני אותו אומנות לבד כנ"ל, וכתבו הפוסקים דבדיבור בעלמא נגמר הענין וא"כ ה"ה בכהנים בעבודה שהוא אומנית שלהם וחבלם בנעימים

אשר כ' על מש"כ דש"ץ מתפלל בלחש כדי להסדיר תפלתו, וכ' כ"ת דסוף ר"ה אין הלכה כן. לא דק דש"ץ לכו"ע צריך להסדיר תפלתו בלחש, ובודאי כוונתו להא דאמרי' ר"ה (ל"ה) אר"א לעולם יסדיר אדם תפלתו ואח"כ יתפלל ומסקי' מסתברא מלתא דר"א בשל ר"ה ויוה"כ ושל פרקים אבל דבכל השנה לא אבל התם מיירי בכל יחיד אפי' כשמתפלל לעצמו בע"פ צריך להסדיר תפלתו מקודם, ודין זה הוא דוקא בשל ר"ה ויוה"כ וכן איתא בשו"ע (סי' ק') אבל ש"ץ לכו"ע צריך להסדיר תפלתו והוא ש"ס ערוך ר"ה (ל"ד:) וכ"מ בשו"ע (סי' קכ"ד ס"ב) דדוקא בשעת הדחק יוכל הש"ץ להתחיל מיד בקול רם

אך מט"א יש לדון על דבריי דהרי מצות תפלה בלחש הוא, אך בתפלת ש"ץ התירו בקו"ר משום דצריך להוציא שאינו בקי, וא"כ הש"ץ שמתפלל בלחש ג"כ יותר נכון שיכוון לעצמו לצי"ח בתפלת לחש כדי שיקיים גם פרט זה של תפלת לחש

גם ק"ל בהא דאיתא בגמר' ר"ה (ל"ד:) דמה דש"ץ מתפלל בלחש הוא להסדיר תפלתו ותיפ"ל כדי לקיים