ארץ צבי (פרומר) א קיא

הבא בכסנין דאורייתא וברכה מעין ג' על פירות דרבנן]

נלפע"ד עתה פשוט דבברכות (מ"ד.) אכל ענבים ותאנים ורמונים מברך עליהם ג' ברכות דר"ג וחכ"א ברכה א' מעין ג' ובגמ' מ"ט דר"ג דכתי' ארץ חטה ושעורה וגו' וכתי' ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וכתי' ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך ורבנן ארץ הפסיק הענין פירש"י ולא קאי וברכת אלא אלחם דסמיך לי' עכ"ל

והנה זה יתכן לדיעות דברכה מעין ג' דרבנן. אמנם לדיעות דברכה מעין ג' דאורייתא צריך לפרש דארץ הפסיק הענין לענין זה שלא יהי' דינו לגמרי כלחם שצריך ג' ברכות וסגי במעין ג'. וכן קבלו חז"ל לדרוש הפסוק. וא"כ אין קושי' שיצטרך ברית ותורה כמו ברהמ"ז דהרי ארץ הפסיק הענין שאין צריך להיות דומה לגמרי לברהמ"ז וכמו דלחם צריך מה"ת ג' ברכות דוקא ולא סגי במעין ג' מ"מ ילפינן מארץ הפסיק הענין דבז' מינים סגי מה"ת במעין ג' ה"ה לענין ברית ותורה. ודב"ז נמסר לחכמים לפרש לענין מה נשאר החיוב מה"ת ולענין מה ארץ הפסיק הענין. וכמש"כ הפוסקים לענין מלאכת חוה"מ וכמש"כ הר"ן לענין חמשה עינוים דיוהכ"פ דאף שהם דאורייתא אין בהם כרת דמסרו הכ' לחכמים ועוד כהנה: סימן לח

ע"ד ריבות בביהח"ס שמתפללין בב' חדרים וכשצריכין אותן שבבית הב' לקרות אי מחויבין אותן שבחדר הא' העומדין עוד באמצע תפלה לצאת לחדר הב' כדי שיבואו אותן שבחדר הב' לשם לקרות ולא יצטרכו לטלטל הס"ת מחדר א' לב' דכבוד ס"ת עדיף מכבוד ציבור וי"א דטורח צבור עדיף

הנה בשו"ת הרשב"א (סי' קט"ו) דכבוד צבור הוא כמו כבוד ת"ח עיי"ש. וכבוד ת"ח עדיף מכבוד ס"ת כדאמרי' בשלהי מכות כמה טפשאי הני בבלאי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבה, אך דבפ"ק קידושין (ל"ג:) מבואר להיפוך דכבוד ס"ת עדיף. והדבר תלוי בפלוגתא דרבינו ישעי' ומהרי"ט בקדושין שם הובא בפר"ד דרוש כ"ד עיי"ש דלרבינו ישעי' כבוד ס"ת עדיף מת"ח ולמהרי"ט ת"ח גברא רבה עדיף מס"ת. ולא יהי' אלא ספיקא עדיף לטלטל הס"ת הלאה שכבר התחיל לטלטלו מחדר לחדר מלהתחיל התחלה מחדש לטלטל הצבור. אך לבר מכל דין בנ"ד לית דין צריך בושש דמפורש יוצא ביומא (ע.) דבמקום כבוד צבור מטלטלין ס"ת. ובעשור שבחומש הפקודים קורח ע"פ אמאי נגלול ונקרי אר"ה ברי' דר"י אר"ש לפי שאין גוללין ס"ת בצבור מפני כבוד צבור. וניתי אחריני ונקרי וכו' הנה דבמקום כבוד צבור מותר לטלטל ס"ת כקו' הש"ס ונייתי אחריני ונקרי

[ומצינו עוד כזה דכבוד צבור עדיף בתוספתא הובא ברי"ף פ' הקורא עומד וברמב"ם פי"א מה"ת ה"ד כיצד זקנים יושבים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי ההיכל

ואשר שאלת במי שקנה מחברו חמץ קודם פסח ולא עשה שים קנין רק בדברים ואח"כ מכר הלוקח כל החמוצים שלו וגם תמן זה מכר. והמוכר לא מכר חמצו. אם מועיל מכירת הלוקח דאף דלא עשה שום קנין כמו דאמרי' ב"מ (מ"ט.) ישראל שאמר לכהן כור מעשר יש לך בידי רשאי לעשותו תרומה על מקום אחר ול"ה כמו תורם על שאינו שלו אלמא דבדברים בעלמא במקום שמחוסר אמנה יש לו קצת קנין בגווה וכו' עכת"ד

הנה בשטמ"ק שם כ' וז"ל כ' ר"מ אע"פ שלא קנאו לוי לא במשיכה ולא בהגבהה איירי במכירי לוי' דחשיב כאילו בא לידו כדאי' בפ' כל הגט. א"נ לא גרע מנותן רשות לחברו שיתרום מכריו על תבואה שלו עכ"ל והקצה"ח (סי' ר"ד סק"ג) תמה על ב' התירוצים. וכ' פי' שלישי עפ"ד הרא"ש נדרים (נ"ד.) ויבואר לפנינו בס"ד דן על תי' הא' הק' ממנ"פ אי נימא דמכירי כהונה חשיב קנין ממש א"כ מה ראי' מייתי שם דמתנה מועטת א"י לחזור בו הא שאני מכירי כהונה דהוי זכי' גמורה ואי מכירי כהונה ל"ח קנין גמור רק כמו מתנה מועטת כמבואר בתוס' בב"ת א"כ הדרא קו' לדוכתא דכיון שאינו קנין איך יכול לעשותו תרו"מ על מקו"א. ולענ"ד דהמעיין ברש"י גיטין (ל'.) ד"ה במכירי כהונה יראה לעינים דענין מכירי כהונה משום דלעולם התרומה שייך לכהנים ומה"ט קרי לי' גזל השבט במשניות ואם ל"ה אלא כהן א' בעולם ל"ה צריך נתינה כלל ותיכף אחר קריאת שם הי' קנוי לכהן זה. אך מחמת שיש הרבה כהנים וצריך לברר למי הוא מהכהנים ע"כ צריך קנין. ובמכירי כהונה כל הכהנים מתייאשים ומסתלקים מזה ממילא נשאר קנוי לכהן זה דחשיב כאילו לא הי' עליו כהן אחר. ולפ"ז א"ש דמייתי הש"ס ראי' מזה למתנה מועטת דלעולם מכירי כהונה הוי רק כמתנה מועטת ומחמת שאינו רשאי לחזור בו מבח זיו יודעים הכהנים ברור שיתננו לזה וע"כ מסחי כהנים דעתייהו ולולי זאת לא היו מסחי דעתייהו. נמצא מהא דמכירי כהונה שפיר יש ראי' דמתנה מועטת אינו יכול לחזור בו. והנה לפ"ז אין זה ענין לנ"ד. ועל תי' השני שבשטמ"ק דחשיב כעשאו שליח הק' הקצה"ח דהא הבעהב"י עצמו אינו בעלים על המעשר רק הלוי ואיך מצי למיעבד שליח לתרום תרו"מ על דבר שא"ש ואני תמה על תמיהתו דהרי בגיטין ל"א. ס"ל לאבא יוסי בן גמלא דיש רשות לבעהב"י לתרום תרו"מ וכ"פ הרמב"ם וא"כ שפיר מצי משוי שליח

והנה לפי תי' השני דאף דל"ח קנין גמור כיון דמ"מ הוי מחוסר אמנה ממילא נכלל בהקנאה זו גם ענין שליחות ונתינת רשות י"ל דה"ה בנ"ד כיון דהוי מחוסר אמנה בדברים לבד [לרמב"ם והשו"ע סי' ר"ד סקט"ז אפי' בחזר בו מחמת יוקרא וזולא ולרא"ש וטור עכ"פ כשאין בו יוקרא וזולא] ממילא נכלל בו הרשאה ומינוי שליחות שיוכל לעשות בו כאדם העושה בתוך שלו כ"ז שלא יחזור בו ושפיר מועיל מכירת הקונה משום שליחות. אך גם לפי תי' זה היי"ד בהקנה בפי' גם חמץ זה אבל במכר סתם החמוצים שלו אין זה בכלל דאין זה חמץ שלו ואף דשלוחו של אדם כמותו מ"מ צריך לדבר על שם משלחו כמ"ש תוס' קידושין נ"ח: ר"פ האומר דאם אמר השליח הרי את מקודשת לי א"א לפרש דלצורך משלחו קאמר ומצד ששא"כ אמר לי עיי"ש וה"נ באמר חמץ שלי א"א לפרש דקאי על של משלחו וקרי לי' שלי מצד ששא"כ

ובקצוה"ח תי' עוד ע"פ דברי הרא"ש נדרים ל"ד: בשם רא"ם בהי' לפניו ככר של הפקר ואין אדם סמוך לו יותר ממנו יכול להקדישו כיון דבידו לזכות בו ל"א הוי דבר שלב"ע עיי"ש וה"נ כיון דודאי לא יחזור בו משום מחוסרי אמנה הוי כבידו עכת"ד. אמנם ברא"ש שם מבואר להדיא דמיירי להרא"ם שאמר לכשאזכה בה יהי' הקדש וא"כ לא חל ההקדש מיד רק אחר שיזכה בו דהרי סברת בידו ל"מ רק לענין שלא יחשב דבר שלבל"ע ושיחול ההקדש כשיזכה בו וז"פ מאד. ולפ"ז גם בהא דכור מעשר צריך לפ' ג"כ דעושה תרו"מ על מקום אחר שיחול כשיזכה בו ולא עכשיו. וא"כ בנ"ד לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירת בל יראה כיון דעתה עדיין לא חל מכירתו רק כשיזכה בו אחר הפסח וא"כ המוכר עובר עתה בב"י

ולענין הלכה כיון דחמץ שעעה"פ דרבנן ובדרבנן אולי יש לסמוך על תי' השני הנ"ל להתירו ולא יהיה אלא ס' דרבנן לקולא. אך מהיות טוב וכו' כיון שפ' המג"א דס' חמץ שעעה"פ אסור באכילה ומותר בהנאה גם בזה