ארץ צבי (פרומר) א קה

וע"פ האמור דמי שאינו בערבות פטור מתפלין יש ליישב סתירה שהק' אחרונים דבגטין (מ"ד:) דקטן חשיב ליתא בקשירה ולענין שחיטה קיי"ל דחשו"ק שחיטתן כש רה כשגדול עע"ג הנה דקטן חשיב בר זביחה, ולהנ"ל י"ל דלעולם קטן חשיב ב"ז משום דאמרי' בסנהדרין דקטן ב"ח רק רחמנא חס עליו, וכ"ז בשאר מצוות אך בתפלין פטור בעצם כיון דאינו בערבות ואפי' גדול כה"ג הי' פטור כמו מנודה ע"כ חשיב ליתא בקשירה כיון דהוא עצמו פטור וק"ל, ולפי הנ"ל מובן הא דשבת נקרא אות במקום תפלין דעיקר אות תפלין משום שנתקשר עם התורה שהוא א' עם השי"ת דאורייתא וקוב"ה חד ובזה"ק פ' בשלח (דף ס'.) ואין תורה אלא קוב"ה וא"כ ה"ה שבת שהוא בן זוג לישראל כדאי' במדרש ב"ר כנס"י יהי' בן זוגך ושבת שמא דקוב"ה וא"כ כל איש ישראל יש לו חיבור עם השי"ת באמצעית ש"ק שהוא בן זוגו דאשתו כגופו ע"כ דומה לתפלין, ובזה יש לבאר דברי הריטב"א פ"ג דמו"ק דשבת נקרא אות מצד הקידוש ומש"ה חוה"מ שאין בו קידוש ל"ח אות והק' באבני נזר או"ח (ב') דהא קידוש יו"ט דרבנן ואיך חשיב אות, ולהנ"ל י"ל דעיקר האות משום דכנס"י ב"ז לשבת כנ"ל והקידוש מורה ע"ז שהוא כעין קידושין בין חתן לכלה והא דמה"ת יו"ט ל"צ קידוש משום דשבת שורש כל המועדות כמ"ש באבני נזר (שם סק"ל וס"ק נ"ב) עיי"ש ע"כ מה שעושה קידוש בשבת מועיל לכל המועדות כי העיקר פוטר הטפלה אך רבנן תקנו לכל יו"ט קידוש ביחוד, מ"מ מהא דתקנו חז"ל קידוש ביו"ט ראי' דגם יו"ט ב"ז לכנס"י ושייך בו קידוש ובחוה"מ לא תקנו משום דבחוה"מ ל"ח ב"ז לישראל ומש"ה ל"ח אות ונכון

והנה נסתפקתי לשיטות דחוה"מ לאו זמן תפלין דחשיב אות בפסח איסור חמץ ובסוכות חיוב סוכה עיין רא"ש בה"ק (סי' ט"ז) וא"כ ערב פסח אחר חצות דאיסור חמץ מה"ת יהי' אסור להניח תפלין והעירני לזה ח"א ואף דיש חילוק דבחוה"מ יש לאו וכרת משא"כ בע"פ ליכא רק עשה דתשביתו מ"מ גם בשביל עשה חשיב אות כמו חוח"ס דליכא רק עשה דישיבת סוכה

אך נ"ל ראי' מירושלמי שהביא הרא"ש בה"ק ר"י ל"ה מנח תפלין אלא מפיסחא לפיסחא וכ' הרא"ש הטעם משום דכי כתיב ושמרת את החקה הזאת למועדה בפסח הוא דכתיב וא"כ משמע דבזמן שחיטת הפסח הניח תפלין דהיינו אחר חצות, וכמ"ש התוס' ר"ה (י"ג.) דזמן שחיטת הפסח נקרא בתוך פסח וכן מצינו בלשון משנה בתענית (ד':) מה עד שיעבור הפסח עד שיעבור זמן שחיטת הפסח ומינה דע"פ אחר חצות זמן תפלין הוא: סימן לה. ב"ה להרבני החסיד יראת ה' אוצרו שה"י יקר הערך וכו' ר"ש קארניצער שיחי' בזאוויערצע

אשר שאל ע"ד שנהגו לקנח ידות הכלים קודם נטילה אם זה חיוב ע"פ דין או חומרא בעלמא, גם מה שנוהגין החרדים שלא ליגע באמצע סעודה ביד איש שלא נטל ידיו אם יש מקום לחומרא זו, ע"כ

הנה דין הראשון לכאורה מבואר במג"א (סי' קס"ב ס"ק ק"ח) דאם נטל הכלי בידו הלחה נטמא אוזן הכלי מהמים ואם חזר ואחזו בידו הראשונה נטמא ידו ממנה וצריך לנגבה, אך בס' משנה ברורה שם (ס"ק מ"א) שיכל את ידיו דהיינו דוקא בידו הלחה מחמת נטילה אבל שלא מחמת נטילה לית לן בה, כמבואר לעיל (סימן ק"ס ס"ק י"א) בהג"ה דשלא בשעת נטילה אין המים נטמאין מחמת מגע יד הבלתי נטולה ושם בשעה"צ (ס"ק מ"א) הביא בשם פ"ת ושלחן שלמה שהזהיר להיות אוזן הכלי נגוב לגמרי בשעת נטילה וחלק עליהם מטעם הנ"ל, אך הרב ז"ל בסידור דיני נטילת ידים לסעודה (ס"ו) כ' יזהר לקנח ולנגב יפה המים מהיד קודם נטילה ע"ש, ולפ"ז צדקו דברי הפ"ת ושלחן שלמה לנגב ידות הכלי קודם נטילה דאל"כ ילחלחו היד והרי היד צריכה להיות נגובה קודם הנטילה

אך לכאו' ק' ע"ד הרב ז"ל בסידור הנ"ל למש"כ הרב ז"ל עצמו בשו"ע (סי' קס"ב סעיף ס"ג) כל טומאת המים מהידים אינו אלא במים שעל היד בשעת נטילה שאז בקל נטמאו המים בין מהיד עצמה כגון מים רא ראשונים בין מיד אחרת טמאה ואפי' הן מים שניים אבל מים שאין על היד אע"פ שידים טמאות נוגעות בהם בשעת נטילה אין מטמאים אותן וכו' (ואפי' מים שע"ג ידים טמאות אין מתטמאים אלא בשעת נטילתן לאכילה אבל מי שידיו מלוכלכות במים שלא בשעת נטילתן לאכילה ונגע בהם מי שטיהר ידיו לאכילה ידיו טהורות) עכ"ל, וא"כ למה צריך לקנח ידיו מהיד קודם נטילה הרי מים אלו לא באו על היד דרך נטילה ולא נטמאו כלל מן היד, [ולכאו' ראי' לדברי רב ז"ל בסידור ממה שכתב הר"ש והרא"ש והר"ב בפ' קמא דידים מ"א בנטל חצי ידו אין ידים טהורות לחצאין וצריך לנגב ידו ולחזור ליטול כל ידו כאחד, וכ"כ ב"י (סי' קס"ב) בשם רשב"א דצריך לנגב ידו קודם נטילה פעם ב' כהוגן, הנה דאע"ג דנטילה ראשונה ל"מ וכמאן דליתא דמי מ"מ צריך לנגב ידו, הנה דנטמא המים שעל ידו אפי' שלא בשעת נטילה, אך מהתם לאו ראי' דהתם גברא לנטילה קמכוין וי"ל דחשיב כשעת נטילה אבל במים לחים שלא ע"י נטילה אין לנו] והנה י"ל מטעם אחר דצריך לנגב ידיו משום חציצה כיון דמים אלו לא באו על ידיו לכוונת נטילה ואע"ג דלח אינו חוצץ מ"מ היכא דמקפיד גם לח חוצץ, כמבואר ברמ"א יו"ד (סי' קצ"ח) ובש"ך שם (סקי"ט) עש"ה, אמנם לשון הרב ז"ל בסידור יורה בעליל דלאו מצד חציצה רק משום דיטמאו ידיו כמ"ש להדיא והדק"ל

וצ"ל כיון דמים אלו נשארין על היד גם אחר נטילת מים הראשונים, ואז היד עדיין טמא וחוזר ומטמא מים אלו כיון דאז שעת נטילה היא, ומ"מ אין דינם כמים ראשונים שיש להם טהרה ע"י מים שניים דמ"מ אין מים אלו עצמן מי נטילה דלא באו על ידיו מתוך כלי ולשם נטילה, אמנם י"ל עוד דהרב ז"ל העמיד דבריו האחרונים הנ"ל בשו"ע בחצאי עגולה כמו שציינתי לעיל דמשמע דלא ברירא לי' די"ז דמים שעל ידיו שלא בשעת נטילה אין מק"ט, ודוקא דבריו הראשונים דמים שאינם ע"ג היד אין מק"ט מיד בלתי נטילה זה כ' הרב ז"ל בבירור ומקורו ממג"א (סי' ק"ס סקט"ו) עיי"ש וכל שהי' בשעת קבלת הטומאה שלא ע"ג היד מותר ליטול אח"כ ידיו במים אלו משום דבשעת מגע לא חל עלי' טומאה, אבל דין זה האחרון דאפי' מים שע"ג היד אין מק"ט כל של"ה בשעת נטילה זה לא ברירא להרב ז"ל ואע"ג דהמג"א (סי' ק"ס סקט"ו) הנ"ל ארכבי' אתרי רכשי משום דהוא על הידים ובשעת נטילה ואדרבא משם נראה דעיקר החילוק משום דהוא בשעת נטילה מ"מ הרב ז"ל עצמו לא תפס חילוק זה ועיקר החילוק בין אם הוא על הידים בשעת קב"ט או לא, ע"כ לא רצה לסמוך ע"ז להלכה למעשה וע"כ החמיר בסידור שצריך לנגב היד קודם נטילה, ונפ"מ מי שנגע באמצע אכילתו ביד של חברו שאינה נטולה שהי'