ארץ צבי (פרומר) א קד

המהר"ל דהיי"ט דלא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן משום דסגולת א"י לחבר ישראל יחד. ע"כ פחות מבן עשרים שאינו בערבות ואין לו חיבור עדיין עם כלל ישראל אין לו חלק בתמיד שהוא קרבן צבור דקרבן צבור היינו שכל חלקי הכלל יהי' מצורפין יתד ערמב"ן ר"פ ויקרא חילוק בין קרבן צבור לקרבן השותפין דאפי' כל ישראל משתתפין בקרבן ל"ח ק"צ כל שאינו ע"י מחצית השקל הנה דזה סגולת מחצית השקל לחבר כל חלקי הכלל יחד ועי"ז נעשה ק"צ. ופחות מבן כ' אינו יכול להתאחד עם הכלל ע"כ א"א שיהי' לו חלק בק"צ וכ"ז בק"צ ממש משא"כ תפלה שהוא חובת כל יחיד ואפי' מי שא"א לו להתפלל בצבור חייב להתפלל ביחיד הנה דזה חובת יחיד ע"כ גם פחות מבן כ' חייב כמו שחייב בכל המצות וק"ל

ובהאי ענינא ראיתי במדרש משלי קפיטל א' סוד"ה דרש ר' תנחום מבן עשרים שנה ומעלה מחשבין לו עונותיו כמד"א מבן כ' שנה ומעלה וגו' מה עבודת עבודה ר"ל אמר אין עבודה אלא תפלה דכתיב עבדו את ד' ביראה משעה שהוא מתחשב לעבודה הוא מתחשב לעבירה [משמע דמש"ה הוא בן עונשין מבן עשרים משום דאז הוא מתחשב לעבודה] [ולכאו' תמו' דלא נמצא במורה עבודת עבודה אצל בן עשרים. ובמקום שכתיב מבן עשרים לא כתי' עבודת עבודה דוק ותשכח. וצ"ל דכיון דבפ' נשא ד' פסוק מ"ז כתי' מבן שלשים שנה וגו' לעבוד עבודת עבודה. ועבודת עבודה דריש בערכין על שיר איזה עבודה שצריכה עבודה הוי אומר זה שירה. והמדרש מדמי תפלה לשירה. וכיון דבעזרא ג' פסוק ח' מבואר שהעמידו אז בן כ' לשירה. מינה למד המדרש גם לתפלה דעיקר זמנה הוא מבן כ' שנה] משמע מזה דזמן תפלה הוא רק מעשרים שנה ומעלה. ולהנ"ל יש טעם נכון לזה דתפלה במקום קרבן וקטן אינו שוקל כנ"ל [ולפ"ז הא דפחות מבן עשרים חייב בתפלה הוא כמו קטן שחייב בתפלה וזה סמך גדול לדברינו. ולפ"ז יצמח דין דאף דלרמב"ם דתפלה פ"א ביום דאורי' וס' התפלל בכל המעל"ע חוזר ומתפלל היי"ד מבן עשרים ומעלה אבל בבן י"ג לכו"ע תפלה דרבנן

ובזה עלה בידינו טוב טעם לפסק הרמ"א (סי' ל"ז ס"ג) די"א דהא דאמרי' סוכה (מ"ב.) קטן היודע לשמור תפליו אביו לוקח לו תפלין הייד בקטן בן י"ג שנה ויום א'. בעל העיטור. וכן נהגו. ואין לשנות. עכ"ד ותמהו האחרונים דא"כ לאו קטן הוא אלא גדול ומה רבותי' הא חייב בכהמ"צ. ועוד ק' כיון דהוא בן י"ג מה שייטי' דאבו' לגבי' הא. בעצמו הוא בי"ח. ולהנ"ל יש ליישב דבעל העיטור לשיטתי' דבשו"ע (סי' ל"ח סעיף י"ג) דמנודה ומצורע אסורין להניח תפלין. והוא מדברי העיטור כמ"ש ב"י שם והנה מנודה הרי חייב בכל המצוות שבתורה רק מתפלין פטור ומנודה היינו שנפרד מן הכלל ישראל כמ"ש יבדל מקהל הגולה ועי' או"ח (סי' נ"ה) ויו"ד (סי' של"ג) דמנודה אינו מצטרף לעשרה. ועפמ"ג (סוס"י קצ"ט) בא"א אם מנודה ישנו בכלל ערבות. וכן מצורע שדינו לישב חוץ למחנה ישראל. וכן בכל פ' אלו מגלחין דב' אלו דומין זל"ז. הנה דמצות תפלין יצא בזה מן הכלל של כל תרי"ג מצוות דכל שנפרד מכלל ישראל פטור מתפלין וכיון דלמצו' זו צריך שיהי' לו חיבור עם הכלל ישראל [והטעם בזה י"ל לפמש"כ באבני נזר או"ח (סי' תקי"ז סק"ו) לענין כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה דהענין דילפינן מקרא שאינו כשר לכתיבת פרשיות התורה להמשיך קדושה באותיות רק מי שישנו בקשירה שיש לו התקשרות דפרשיות זה יכול להמשיך קדושה אבל מי שאינו בקשירה אינו יפול לקדש האותיות עכ"ל הטהור. הנה דמי שישנו בקשירת תפלין יש לו התקשרות עם פרשיות התורה סמוכין לזה מד' הש"ך חו"מ (סי' כ"ז סקס"א) דמי שמניח תפלין יש לו דין ת"ח לענין שבועה בנק"ח ע"ש. ולכאו' משולל הבנה ולהנ"ל יש להסביר דגדר ת"ח שיש לו קישור עם התורה ע"י הלימוד כדאמרי' ע"ז (י"ט.) דבסוף נק' על שמו. והמניח ג"כ יש לו חיבור עם התורה כאמור דומה בזה לקרבן תמיד דפחות מבן כ' פטור ע"כ שפיר אי' בגמ' קטן היודע לשמור תפלין אביו לוקח לו תפלין והוא כעין הא דאב שוקל ע"י בניו הקטנים והכ"נ הטילו המצו' רק על האב. ות"א הק' ע"ז דא"כ כיון דלא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן ל"ה להם להתחייב בתפלין קודם שנכנסו לא"י, וע"ז י"ל דרמב"ן כ' פ' אחרי דעיקר המצות ותכלית פעולתן הוא רק בא"י ומ"מ חייבין מה"ת בכהמ"צ גם בחו"ל ע"ד הציבי לך ציונים. וכזה הי' חיוב תפלין מה"ת קודם שנכנסו לארץ. אמנם זה לא מצינו רק בהכלל ישראל. אבל אם יחיד מישראל יוצא מן הכלל להפטר מן המצו' לא חייבו' מטעם זה. ע"כ קטן בן י"ג פטור מתפלין

ודע דהא בעל העיטור הנ"ל לאו יחידאה הוא דכן מפורש גם ברש"י ברכות (כ':) במשנה ע"ש

וע' נדה (ז:) תוד"ה שמותי הוא פרש"י שברכוהו הקשה ה"ר ראב"י דבאלו מגלחין (ט"ו:) איבעיא לן מנודה מהו בתפלין תיקו ורבי אליעזר הי' מניח תפלין כדאמר סוף פ"ד מיתות (ס"ח.) ואין לומר דלא חש לנידוי דהא חלץ מנעליו ע"ש ולהנ"ל יש ליישב דהא דמנודה פטור מתפלין משום שנבדל מכלל ישראל שנכרת ענף נשמתו לשעתו משורש כוללת נשמת ישראל. אבל חלילה לומר על התנא האלקי רבי אליעזר שיהי' נבדל מכלל ישראל ובודאי גברא רבא כמוהו הי' לעצמו מעלת כלל ישראל כעין דאמרינן שקול משה כנגד כל ישראל וכעין שכ' בזה"ק על יעקאע"ה יעקב כלול הוי אך הי' אצלו הנידוי לעונש בעלמא כעין עונש מלקות ונראה בעליל בכמה מקומות הדר תפארת גדולתו וקדושתו ואיך חרדו ממנו חכמי הגמר' עי' בב"מ (נ"ט:) סנהדרין (ס"ח) ורע"ק שורש כל תורה שבעל פה וכל סתימתאי אליבי' הי' תלמידו. ובסנהדרין (ס"ח.) אמר רבי אליעזר על עצמו או לכם שתי זרועותיי שהן כשתי ספרי תורה שנגללין. ובמדרש רבה חקת בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה שעוסק בפ' פרה אדומה ואומר הלכה בשם אומרה רא"א עגלה בת שנתה ופרה בת שתים אמר לפניו רבון העולמים י"ר שיהי' זה מחלציי א"ל חייך שיהי' מחלציך הה"ד ושם הא' אליעזר שם אותו המיוחד ובודאי ל"ה נבדל מכלל ישראל ושפיר היה חייב בתפלין ודוקא דברים שהיו בכלל עונש הנידוי הי' רבי אליעזר נוהג בהם כגון לחלוץ מנעליו או להרחיק ד' אמות וכדומה אבל דבר שאינו מצד עונש רק מחמת הבדלתו מכלל ישראל חלילה לו להיות אף רגע נבדל מקדושת כלל ישראל וז"ב. וכעי"ז ביארתי המשנה סופ"ב דסוטה וכן מצינו לענין הטובה מרים המתינה למשה שעה א' לפיכך המתינו לה ישראל ז' ימים שנ' והעם לא נסע עד האסף מרים. וביארתי דענין נגע הוא שנבדל כמ"ש בדד ישב ממש כמ"ש במנודה יבדל מקהל הגול'. ופ"ג דמו"ק דמנודה ומצורע שוין אמנם במרים חלילה לה להבדל מקהל ישראל אך שהי' לעונש בעלמא כעין הנדוי בר"א ע"כ המתינו לה ישראל ז' ימים ובזה הראו לדעת, דאינה נפרדת ח"ו מעדת ישראל אדרבה כלל ישראל בטל אלי' ולא נסעו עד האסף מרים וזה שכר גדול וטובה גדולה למרים ונכון: **(ל"ש רק במצוה דרבנן ומדרבנן י"ל שייך ערבות גם משנת י"ג ואילך דכעי"ז מצינו להיפך דמה"ת ליכא לפ"ע רק בקאי בתרי עברי דנהרא מ"מ מדרבנן אסור בכל ענין כמ"ש תוס' שבת (ג') וה"ה להיפך במדה טובה מרובה לזכות את חברו במצו' הטילו חז"ל חיוב עליו לראות שחברו יקיים המצו' אף במקום שאינו ערב מה"ת:)**