ערך השולחן אבן העזר עד

בנדונייתה כיון שקיבלם על עצמו מוכר לדעתו ונושא ונותן בדמי' ואינה יכול' לעכב וכו' עש"ב

(ג) אם אמ' מאסתיו וכו' אשה שמנעה בעלה בביאה א' או עדיין לא נבעל' והדעת נוטה לא מחמת שמצערתו וגם טענת מאיס עלי יותר הוא נמצא זה בארוס' ובנשוא' אחר שנבעלה ולא בזו שעדיין לא נבעל' שיותר לתלו' שמחמת יראת הבעי' היא בורחת ולא מחמת שהוא מאוס עלי' לכן אני אומ' שטוב שלא למהר לחתוך הדין אלא להחמיצו ולפייסו וכו' הרשב"ש בתשוב' סי' מ"ה ע"ש ונר' דאפילו גדולה יש להחמיץ הדין ולפייסו אולי מאיזה סיבה

(ד) ואם רצה הבעל לגרש' וכו' אבל אין כופי' אותו לגרש וחלילה לסמוך על הרמב"ם לכוף את בעלה לגט וכל חכמי ישראל חלוקי' עליו וחשו חכמי' ז"ל אפי' באמר' טמאה אני לך שיש בדבר איסור' דאוריי' וכו' תשו' בשמים ראש סי' נ"א ע"ש וכ' הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' ת"ש דאין כופי' אותו לגרש אבל אם רצה יכו' לגרש שלא מדעתה או לישא אשה אחרת אפי' הי"ל שבו' וחרם הגמו' ע"ש

(ה) כ' הרשב"ש סימן צ"ג והובא בב"י על אשה שטענ' מאיס עלי שקודם נישואין היתה מואסת אותו ואמה השיאתה לו בע"כ נר' דאפי' לאומ' שאין כופי' לגרש בטענת מאיס עלי יודו בזה שמה שאמרו שלא לכוף משו' דחיישי' שמא עיניה נתנה באחר ואם הדבר מפורסם שבע"כ נשאת לו נסתלקה חששא זו דהא הר"מ כ' כשהיתה נותנת האשה טענה ואמתלא לדבריה למה הוא מאוס עליה היה כופה לגרש' ובנדון זה אין לך אמתלא גדולה מזו ומ"מ לענין מעשה לא הייתי מקיל בכך ע"ש עוד סי' קפ"ח ומ"ש דמהר"ם סובר כופין לגרש אם נתנה אמתלא לדבריה ק' דהא בתשוב' הרא"ש כלל מ"ג מבואר דדוקא לענין הממון שיתן לה כל מה שהכניש' לו אבל לא היה כופ' לגרשה כמ"ש הב"י לקמן ע"ש

(ו) ותטול בלאותיה הקיימי' וכו' אם תפס הבעל אין מוציאין אותן מידו ואם תפסה היא אין מוציאי' מידה וכו' הרשב"ש סי' י"ג ע"ש ונרא' דדוקא אם תפס הבעל אין מוציאין מידו אבל אם לא תפס הבעל אפי' לא תפסת' האשה נוטלתן

(ז) וכל מה שנתן לה מתנה מחזרת אותו על בעל שכ' מתנה לאשתו שתוכל לגבות ממנו כל זמן שתרצה ועכשיו מרדה ואמרה מאיס עלי וב"ד נתנו לה י"ב חדש כיון שהבעל כ' לה שתוכל לגבות וליתן לאחרים ודאי מתנ' גמור' היא ויכול' האשה מן הדין לגבות וליתן ואפי' תתגרש ולא אמרי' בכי הא אדעת למשקל ומיפק לא יהיב להו א"כ מעכשיו יכול' היא ליתן לכל שתרצה הרשב"א בתשו' ח"ד סי' נ"ב

(ח) ותאבד כתו' ולא יהיה לה כתו' כלל וכו' חזר וכתב ולא יהיה לה כתו' לאשמועי' דאפי' חזר' בה אחר המלכ' אין לה כתו' כלל אלא כו' לה כתו' אחרת כפי מה שיתפשרו ואם חזר' בה והבעל רצה להחזירה לכתו' נ"ל שצריך לכתו' לה כתו' חדש' דהוי שטר שנמחל שיעבודו ומ"ל נמחל שיעבודו ע"י פירעו' או ע"י מחי' ואם לא כ' לה כתו' חדשה אסו' להשהותה דכמי שאין לה כתו' דמי ואם קנו ממנו קנין חדש על כל תנאי כתו' א' הו"ל שטר מוקדם דפסו' משום פסיד דלקוחו' שיטרוף מזמן א' ולמ"ד דגובה מב"ח מותר להשהותה דהא איכא כתו' ולמ"ד דלא גביא אפילו מב"ח אסו' להשהותה עד שיכתו' לה כתו' חדשה ואנו אין לנו אלא דברי הרי"ף והרמב"ם דס"ל דגובה מב"ח ואע"ג דמותר להשהותה צריך לחוש לפסידא דלקוחות וכותבי' בכתו' הזמן שהחזיר' הרדב"ז סימן שס"ד ע"ש ונרא' דשטר שנמחל שיעבודו גובה בו מב"ח כמ"ש הסמ"ע בח"מ סי' מ"ח דגוב' בו מב"ח כמו בשטר מוקדם ואפי' למ"ד דאין גובין בשטר מוקדם אפילו מב"ח היינו משום דקנסי' ליה דלא הי"ל לכתו' שטר מוקדם שמא יבא לגבות ממשעבדי מזמן א' אבל בשטר שפרעו ביומו וליכא קדימה נר' דמודה דלא קנסי' ליה כיון דנכתב ובא לידו מתחי' כדינו ואינו יכו' לטעו' פרעתי וכו' ע"ש וא"כ הכא ששט"כ קדום למ"ד דשטר מוקדם אינו גובה אפי' מב"ח כמי שאין לה כתו' דמי ואסו' להשהותה אבל למאי דקי"ל דשטר מוקדם גובה בו מב"ח הרי י"ל כתו' אע"ג דנמחל שיעבו' כיון דיכו' לגבו' בה מב"ח מותר להשהותה וכן נר' קצת ראיה מדאמרי' במצי' דף טו"ב עלה דאמ' ר"י שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר וגובה בו שכבר נמחל שיעבו' אימת אי לימא למחר מאי ארייא שכבר נמחל שיעבו' ת"ל דהו"ל מוקדם וכו' וא"א אימ' דנקט טעמא דנמחל שיעבו' שלא לגבו' אפי' מב"ח דאי משום מוקדם יכול לגבו' מב"ח אבל הט"ז והש"ך הסכי' עם ה' ע"ש דשטר שנמחל שיעבו' אינו גובה בו אפילו מב"ח וכ"כ הריב"ש סימן שפ"ב ע"ש וא"כ נראה אף על גב דקי"ל דשטר מוקדם גובה בו מב"ח ה"ד אם לוה

(ט) אם אמרה מאיס עלי ואיני רוצה בו ובכתו' רק שיגרשני נר' ודאי שלא מחלה אלא ע"מ שיגרשנה וכיון שאינו מגרש' לא מחל' ואם אמ' סתם מאיש עלי וגם בשעת ההמלכ' לא אמ"ל שהפסידה כתו' ואין כופי' ליתן גט בזה יש לדון אם חזרה בה אם הפסידה או לא ומסתברא דלא הפסיד' כתו' הרדב"ז שם ע"ש

(יוד) הגה וי"א בזה"ז וכו' עיין בתשו' הפ"מ ח"א סי' נ"ה וסי' נ"ו

(יא) דין ג' אם תפסה אין מוציאי' מידה וכו' כ' הריב"ש הובא בב"י דכל שלא תפסה לא יהבי' לה ומ"ש הרמב"ם ואם תפס הבעל אין מוציאין מידו לא דק ואגב שיטפיה נקטי' שאין הבעל צריך לתפיסה ע"ש והריטב"א בפ' אע"פ כ' דרב גמדא סבר כיון דבעי לה רבא ולא פשיט נכסי' בחזק' בעל קיימי כיון שקיבלם עליו בנצ"ב ואפי' תפסה מפקי' מינה אבל אמימר וחביריו היו סבורי' דאדרבא נצ"ב בחזק' האשה קיימי משום שבח בית אביה ואם אמ' שלי אני נוטלת שומעי' לה הילכך אפילו מאי דתפיס הבעל מפקי' מיני' ויהבי' לה ותלמודא פסק דכיון דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר ולא נתברר נכסי בחזק' מי היכא דקיימי קיימי ומאי דתפסה אפילו תפסה בעדים לא מפקי' מינה ומאי דלא תפסה לא יהבי' לה וכן הל' ובקרקעו' דלאו בני תפיסה נינהו חולקי' עכ"ל הרי שכ' דמספ"ל מי הוא מוחזק בנכסי' ובקרקע דלא שייך תפיסה חולקי' דלא שייך לאוקמי' בחזק' מרי' וא"כ ה"נ במטלטלי' שאין ברשות א' מהם חולקי' כיון דלא ידעי' מי הוי מוחזק בנכסי' ודוקא אם תפס הבעל אין מוציאי' מידו או אם תפס' האשה אין מוציאי' מידה אבל כשהם ביד שליש שאין א' מהם תפוס חולקי' דבכל ס' מוקמי' להו בחזק' מרה קמא