ערך השולחן אבן העזר עג

דייני' השתא הכי לכפותו דיש לחוש שמא נתנה עיניה באחר ורוצה לצאת מבעלה בטענה זו ע"ש ותשובת הרדב"ז היא בח"ג סי' תנ"ה וז"ל אבל השתא לא דייני' הכי משו' דכל אשה תתן עיניה בגירושי' לא"י אני עולה ואין הריוח מצוי שם ולא ימצא להתפרנס ונמצא מוציא את אשתו שלא מדעתו אבל בזמן שהיא אומרת לעלו' בלא גט ולמכור מנדונייתה הדבר פשוט שאינו יכול לעכב ובלבד שיסלקו מעליו אחריות הנכסי' אשר תמכו' עכ"ל ובתשו' ח"ב סי' תנ"ד סיים דאם אין לה נכסי מלוג ולא נכסי צ"ב שכבר אבדו אינו חייב לפרוע לה כדי שתעלה שלא ניתנה כתו' ליגבו' מחיים אלא במיתה ובגירושי' וכו' ע"ש

(ד) אם נתגרשה וי"ל בן קטן והיא רוצה לעלו' לא"י יכו' הבעל לעכב עליה שלא תלך עד שתתן הבן לאביו אם אינו מכי' אותה אבל אם מכיר אותה אינה יכולה לתתו לאביו מפני סכנ' הוולד הרדב"ז בתשו' ח"ג סי' ת"ח ע"ש

סימן

ע"ו

(א) דין ח' וכ"ש אם התנה וכו' כ' הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' ד"ת על ראובן שנשב' לאשתו שלא ישא אחרת עליה ולא ילדה ועדיין לא שהתה יו"ד שני' ורוצה לישא אשה ולא רצתה ליתן לו רשו' עד שכ' לה מאה זהב תוס' וכ' לה בהם שטר וכו' וקודם שכ' לה מסר מודעא וכו' הדין עמה דאין זה כשאר מודעא דעלמא אי לא דכ' לה ק' זהב לא היתה נותנת לו רשות וכיון שמסר מודעא נמצא התנאי בטל וצריך לגרש אשתו הב' ועבר על שבועה למפרע ועוד לא משכחת הכא אונס כלל ולא ידענא איך כ' העדים ידענא באונסי' דהיא לא אנסה אותו לכתו' לה אלא הוא רצה לכתו' לה כדי שתתן לו רשו' לישא אשה וכו' ע"ש ונר' דס"ל כמ"ש הרשב"ץ בתשו' ח"א סימן א' והביאו מרן הב"י סי' קל"ד וז"ל וכ' עוד שם יש אונס אחר שאע"פ שהוא אנסו בגופו אינו אונסו לגרש אלא שהוא אונסו לעשו' דבר א' והוא מעצמו כדי לינצל מאותו אונס מגרש מעצמו וזה אינו קרוי כפייה כיון שלא כפו אותו ממש להוציא וכו' מיהו מסתברא דה"מ כשכפותו כדין באותם דברי' אחרי' כגון הכא שהדין נותן לפרוע כתו' ובדי' בפוהו בפריעתה אבל אם כפוהו שלא כדי' בדבר אחר ומתוך כפייה גירש אפש' דהוי גט מעושה וכו' ע"ש וה"נ דאין האונס על גוף הדבר שלא אנסה אותו לכתו' לה הק' זהב אלא שהוא מעצמו כדי לתת לו רשו' לא חשי' אונס דמה שלא רצתה לתת לו רשו' כדין הוא. ולכאו' הא דמי לפ' ח"ה דההוא גברא דאזל לקידושי אתתא וכו' וכ' הטור בח"מ סי' רמ"ב ואע"פ שהיה אנוס בשנייה לא היתה מתבטלת אלא בשביל הא' שקדמה לה וכפי' הר"י הלוי דה"ט משום דאונס דאתי מחמת נפשי' הוא וא"כ מצי למיכף ליה ליצריה וכו' וכ"פ הרמב"ם ומרן שם דאונס הבא מחמת נפשו לא חשי' אונס וא"כ ה"נ אפי' א"ל האשה שלא תתן לו רשו' לישא אחרת עד שיכתו' לה תוס' ק' זהב אונסא דנפשי' הוא ולא הוי אונס מיהו י"ל דהתם יכול לישא אחרת ואונסא דנפשי' שרצה לקדש אותה האשה לא הוי אונס דמצי למיכף ליצרי' אבל הכא שנשבע

סימן

ע"ז

(א) דין ב' האשה שמנעה בעלה מתשמיש וכו' על אשה שנתן לה אב החתן מוהר שלה וכנסה לחופה ומנעה אותו מתשמיש בטענה עיין הרדב"ז בתשו' ח"א סי' רס"ב שכ' דהמוהר והסבלונות שנותן לה כשרואה את הכלה הוי כנדוניא ומהניא תפיסת ואע"ג דבכל מתנה אמרי' שלא נתן לה ע"מ שתצא ה"ד שאר מתנות אבל מה שנתן לה כשראה אותה דמי בושתה נוטלת כיון שיש לה טענה שאינה יכולה לסבול אבל בלא טענה כלל אפי' מה שנתן לה כשראה אותה חוזר ע"ש ונר' דהמוהר הוי כנדוניא ואפי' בלא טענה כלל אין מוציאין מידה ובתשו' ח"ב סימן ר"ה כתב מסתברא לי דאם בא עליה כדרך כל הארץ ואחר זה אמרה מאיס עלי אין כופין אותה לתת מוהר שכבר הפסידה אותם ולא שייך למימ' לא נתן לה ע"מ שתצא שהרי כבר נהנה כפי מה שנתן לה וכו' אבל באש' שבשע' הא' אמר' מאיס עלי ולא בא עלי' כלל אני דן שתחזיר לו מה שנתן לה בתורת מוהר וה"ד כשרוצה לגרשה אבל אם אינו רוצה לגרש' תרתי לא עבדי' בה לעגן אותה ושתחזיר לו מוהר שלה וכו' ע"ש ונראה דס"ל דשאר מתנות אפי' כבר הפסיד' אותם ואינם בעין חייבת להחזיר ודוקא מעות שנתן לה למוהר שכבר הפסיד' אותם והוא בא עלי' שנהנ' אפי' רצה לגרש' הוי כנדוניאואם המוה' עדין בעין מחזרת אותו אבל אם לא בא עליה ומשע' א' אמר' מאיש עלי וכן אם בא עליה באונס אפי' כבר הפסיד' אותם אם רצ' לגרשה חייבת להחזיר ואם לא רצה לגרשה אין מוציאין מידה אך ק' דהא ראב"ע ס"ל בר"פ אף ע"פ דמן הנשואי' גובה את הכל ולא מן האירוסי' שלא כ' לה אלא ע"מ לכונסה ובעי רבין נכנסה לחופה ולא נבעל' מהו חיבת חופ' קונ' או חיבת ביא' קונ' וכו' וכ' ר"ח והרי"ף והרא"ש והריטב"א שם דנפשט' דחיבת חופ' קונ' מדתני רב יוסף שלא כ' לה אלא על חיבת לילה הראשו' וכ"פ הרמב"ם והטור בסי' נ"ה ע"ש וא"כ ה"נ במוהר אי לא אמרי' בבא עליה שלא כתב לה ע"מ שתצא ה"ה אפילו עדין לא בא עליה דכל שכנסה לחופ' חיבת חופ' קונ'

(ב) היא הנק' מורדת וכו' כת' הפ"מ ח"א סימן נ"ו דה"ד כשהיא מואסת בו ואינה רוצה לשוב עוד ואין לה זמן מוגבל אבל אם מרדה עד זמן שיעשה לה דבר פ' אין לה דין מורדת מתשו' הרשב"א הביאה מרן הב"י על אשה שהניח' בעלה בבית אביו והלך חוץ לעיר וחלת' והלכ' לבית אבי' ולוות' למזו' ולרפו' הדין עמה וכו' וה' עדות ביעקב סי' ל"ד דחה ראיתו מתשו' הרשב"א אך הוכיח שם דכל שהבעל רוצה לעשו' עמה שלא כדין כגון שמכר תכשיטי אשתו והיא לא רצת' לחזור לו עד שיחזירם לה שהדין עמה ואין לה דין מורדת עש"ב והרשב"א בתשו' ח"ד סי' קי"ג כת' וז"ל מה שטענ' שלא יכה אותה ולא מבז' אותה מכאן ולהבא ואם לאו גם היא לא תשוב אליו הדין עמה וכו' אבל בשאר טענו' אין הדין עמה כי מה שטוענת שיבטל בב"ד כל כח וכל זכו' שיוציא עלי' מחשש עידי שקר אינה כלו' שאם הוא מוחזק וכו' כל ישראל לא הוחזקו גם מה שהיא טוענת שיחזי' המתנו' שנתן גם זה אינו כלו' דבעל אי בעי לזבוני בנכסי' דידי' מצי מזבי' וכו' ואפילו מטלטלי שהכניסה לו