ערך השולחן אבן העזר סד

אסור בה ובעיבורה והרשב"א חלק עליו בנדרי' ומהם למד לדין השכירות ופשט המשנה שבפ' השואל כדברי רבי' עכ"ל ומהרשד"ם סי' קכ"ה כ' אפשר דהרמב"ם מחלק בין נדרים לממון וכו' ע"ש: וליתא דאין חי' בין איסור לממון אלא אם יש ספק דאיסור לחומרא וספק ממונא לקולא כדאמרי' בפרק התקבל למימרא דמספ"ל לרב אי הולך כזכי דמי אי לאו כזבי דמי והא אתמר הולך מנה לפ' וכו' אינו חוזר התם ספק ממונא לקולא הכא ספק איסורא לחומרא ע"ש אבל הכא ודאי דחדש העיבור בכלל שהרי כ' הרמב"ם שאיני אוכל שנה אחת ה"ז אסור שנה תמימה מיום ליום ואם נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה שאיני אופל שנה הרי זה אסור שנה תמימה מספק כמ"ש וכ"כ הסמ"ג לאוין רמ"ב ע"ש הרי דשנה א' אסור בה ובעיבורה בודאי וכן פי' הרא"ש בנדרים דף ס"א אלא לאו דאמר שנה וכו' דאי הוי כמו שנה א' כיון דנאסר עד תוך שנה אחרת בזמן הזה מנ"מ בעיבורה וכו' ע"ש. הרי דעומדי' באמצע השנה ואמר שנה א' הוי עד אותו זמן ממש ופשוט דאסו' בעיבורה וה"נ בממון נתעברה לשוכר גם מהר"י ן' מיגש בתשוב' הביאו הר"ב בס' א"ז פ' השואל כ' דהיה סובר דדוקא בעומד בר"ה שהיא שנת עולם חדש העיבור בכלל אבל בשאר חדשי' שאין שנתו שנת עולם אין לו אלא י"ב חדשים ושו' חזר בו מדלא הזכיר תנא או אמורא או חד מרבוות' זה החי' או לרמוז אותו ומורי ורבי מעולם לא אמר סבר' זו והיה מורה במשנה הנז' לכל העולם ולא היה מחלק בין היתה שנתו תחילת תשרי או שאר החדשי' עוד נ"ל דיותר ראוי לומר דמי שזוכר שנה באמצע אין הכוונה אלא מאותו העת עד עת אחר מאותו החדש כמו אותו החדש עצמו ונכלל החדש הנוסף והיא הסברא הנכונה עש"ב א"כ נר' דהרמב"ם נגרר אחר רבותיו הרי"ף ומהר"י ן' מיגש ועיין בהלח"מ פ"ז מת' שכירות וא"כ לכל הני רבוותא ס"ל דשנה א' חדש העיבור בכלל וכן פסק מרן בח"מ סי' שי"ב ובי"ד סימן ר"ך ע"ש ה"נ בנ"ד שנה מיום ליום בעי' כמ"ש מהרי"ו בסי' ס"ח ע"ש וה' שבות יעקב ח"ב סי' קכ"ה שדחה דספיק' הוא ובמשכיר משום שהשוכר מוחזק ועומד בקרקע אמרי' דגם חדש העיבור יש לדור בו ולענין נדרים אזלי' להחמיר וכו' ע"ש ליתא דכבר נתבאר דעת מהר"י ן' מיגש והרמב"ם והסמ"ג והרא"ש בנדרי' דשנה א' משמע מיום ליום ואסור בחדש העיבור בודאי וכן בשכירו' נתעברה לשוכר בוראי ולא מספק ועוד דאי ספק המשכיר הוא המוחזק בקרקע בחזקת בעליו עומד כדקי"ל כר"נ גבי חדש ושנה דמספ"ל תפוס לשון א' או לשון אחרון דאמרי' אוקי ממונא בחזקת מאריה קמא ע"ש ואי מספ"ל אי חדש העיבור בכלל א"כ אוקי ממונא בחזקת בעל הקרקע אלא ודאי דנתעברה לשוכר בודאי

ומה שהוכיח הרשב"א בחי' לנדרי' דאין חדש העיבור בכלל מדתנן המוכר בית בערי חומה אינו מונה אלא משעה שמכרה לו שנאמר עד מלאת לו שנה תמימה כשהוא אומר תמימה להביא חדש העיבור וכו' טעמא דרבי רחמנא הא לא"ה מונה שנים עשר חדש ולא חדש העיבור ע"ש. י"ל דילפי' מבתי ערי חומה כדאמרי' בערבין שם גבי נולדו לו ב' טלאים וכו' מ"ד התם דכתי' תמימה הכא דלא כתיב תמימה לא קמ"ל דשנה שנה מהדדי גמירי ע"ש וכ"כ התו' שם בד"ה מיום ליום דה"נ בעי' מעת לעת דילפי' שנה מבתי ערי חומה ע"ש. וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' בכורות דין י"ב דאם היתה שנה מעוברת נתעברה לו ומונה לו י"ב חדש וכו' ע"ש וכן מוכח בהדיא בפ"ק דר"ה גבי שנה בלא רגלים וכו' דלכ"ע ילפי' מבתי ערי חומה ע"ש בהתו' ושוב ראיתי לה' המאירי בנדרים דס"ל כהרשב"א וכ' דלשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד ע"ש וה' מש"ל בפ"ד מהל' שבועות דין א' צדד דלא אמרי' הלך אחר לשון בני אדם אלא כשלשון תורה אינו חולק על לשון בני אדם ודחה זה מהירושלמי ע"ש וכן מסקי' בר"פ הנודר מן המבושל דלכ"ע בנדרים הלך אחר לשון בני אדם אף ע"ג דלשון תורה חולק ע"ש בהר"ן והכי אמרי' התם דף נ"א גבי דג וביומא דף ע"ו גבי הנודר מן התירוש דהולכין אחר לשון בני אדם להקל אע"ג דלשון תורה חולק ע"ש וכן מבו' בהתו' דע"ז דף כ"ז ע"ב בד"ה אלמנא וכו' דלעולם הולכי' אחר לשון בני אדם מיהו אם לא נתברר לנו לשון בני אדם הולכי' אחר לשון תורה דשנה סתם חדש העיבור בכלל דילפי' בג"ש מבתי ערי חומה כנ"ל

סימן

נ"ד

(א) דין א' מי שצוה וכו' כ' מהר"י ן' מיגש בתשו' סי' ע"ג על ראובן שדך בתו עם שמעון וייעד להכניסה לו לחופה לזמן פ' בנדוניא ידוע' וכת' על עצמו סך ידוע חוב גמור בהודאה גמורה אם לא ימסור אותה לו לזמן ההוא באותה נדוניא ונפטר קודם שהגיע הזמן והיורש לא נתן הנדונייא לזמן וכו' תשו' הואיל והחיוב שנתחייב אביו היה תלוי באם יגיע הזמן ולא ימסור לו בתו בנדוניא שייעד אותו וזה נפטר קודם שיגיע הזמן הרי זה אונס גמור ונפטר האב מעיקר החוב הואילו נפטר האב נפטר גם היורש שלא היינו מחייבי' את היורש וכו' ע"ש ונר' דאם אחר שהגיע הזמן מת האב מחייבי' את היורש

סימן

נ"ה

(א) דין ו' המארס את האשה וכתב לה כתובה וכו' אפילו כתב לה מעכשיו בתורת כתובה וכו' אינה גובה אלא עיקר כתובה מב"ח וכו' הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' שס"ט עש"ב

סימן

נ"ו

(א) דין ג' הגיע זמן וכו' ארוסה שנתגרשה ולא נתגרשה דעת רש"י בפ' אלמנה נזונת דף צ"ז ע"ב דחייב הבעל במזונותיה משום דמעוכבת בשבילו לינשא אבל לאחר מיתה אין לה מזונות דמס' אין מוציאי' ממון וכ"כ הרא"ש בתוס' שם וז"ל לא לאתויי מגורשת ולא מגורשת פירש"י מן האירוסי' וכו' ויש מק' המ"ל מן האירוסי' הא אפי' כשאינה גרוש' ארוסה לית לה מזונות ונ"ל דל"ק דכיון דהטא מגורשת ואינה מגורשת ואגידא ביה דל"מ לאינסובי לעלמא חייב במזונותיה ואין חי' בין מן האירוסי' בין מן הנישואי' והוי כמו הגיע זמן ולא נשאו עכ"ל א"כ רש"י והרא"ש ס"ל דארוסה מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב