ערך השולחן אבן העזר סג

הריטב"א בחי' לקידושי' דף ט' וז"ל מיהו כל שקדשו שוב אין חוזרין בהם ל"ש קדשו לאלתר ל"ש לאחר זמן דהא איכא הנאה דמחתני אהדדי וכו' וכ"כ בחי' לכתובות דף ק"ב וז"ל פי' רשב"ם וכו' ור"י פירש שזה אינו דלעולם כל שקדשו על דעת התנאי' הא' הוא וכו' מיהו כל שלא קדשו לא קנו וכן אם חזרו בהם בפני עדים קודם קידושי' וכו' ע"ש ובפ"ג דמ"ק דדחי' דאסור לארש אשה במועד ומתני' דכותבי' קדושי נשים וכו' בשטרי פשיקת' כדר' גידל וכו' משמע דקנו אף ע"ג דלא קדשו במועד והריטב"א שם כ' וז"ל וקרי להו שטרי קידושי' לפי שאין נגמרים ואין מועילים אא"כ יש עליה קידושי' כדאמ' רב גידל עמדו וקדשו וכו' הא לא קדשו לא מהנו כך פי' הר"י וכן נראה מפירש"י וכו' וא"כ שטרי פסיקת' דשרי' לכתו' במועד כגון שכבר שדרו וקדשו קודם המועד וכו' ע"ש ומ"ש הריטב"א דאם חזרו בהם בפני עדים קודם קידושי' לא קנו נראה דאינו נאמן שחזר רק בפני עדים כמ"ש הריטב"א בפ' האומר דקידושי' לא בא אחר וקדשה וחזרה בה בפני שנים אבל בינה לבין עצמה לאו חזרה היא ואפי' שמענוה מאחורי הגדר שחוזרת בה מחשבה גרידת' חשובא וכן הדין בכל דבר שצריך חזרה וכו' הרי דבכל דבר שצריך חזרה צריך בפני עדי' וא"כ אינו נאמן שחזר אלא בעדים

(ד) אבל אח שפסק לאחותו וכו' כ' ראב"ן בתשוב' סי' ל"ח שאלה זו נשאלה לפני ב"ד בהא דאמ' ר"ג וכו' אי דוקא אבי חתן ואבי כלה אבל בעל לאשתו ואשה לבעלה ואבי חתן ואדם אחר אין ניקני' דבריהם בשעת קידושי' באמירה והשיבו לשואל כך נראה לנו ודעתינו נוטה שאבי חתן ואבי כלה לאו דוקא אלא כל אדם שווים בדבר לקנות באמירה וכו' ודבר זה אנו למידי' אותו מדין ערב שכן אמרו חכמים מ"ט ערב משתעבד בההיא הנאה וכו' ה"נ בההיא הנאה דקא צייתי' להדין גברא דפסק וכו' אף ההוא גברא מאי דפסק גמר בדעתי' ומקני וכיון שעמדו וקדשו מדבריו ניקני' דבריו באמירה ומטעם זה למדנו שאבי חתן ואבי כלה ל"ד אלא כל אדם שוי' בדבר זה לקנות דבריהם באמירה אלא שדיברו חכמים בהוה וכו' ע"ש

(ה) הגה אבל הפוסק לעני צריך לקיים משו' דהוי כנדר כ' מרן הב"י וז"ל כת' הר"ש ן' הרשב"ץ בתשו' מי שנדר לתת לבת אחותו בשעת נישואי' בראש כל הקהל מתנה מרובה לכאורה נדר כזה אינו כלום שהאומר אתן אינו כלום אפי' קנו מידו לפי שהוא קנין דברים ולא תועיל המתנה אלא במעכשיו או במתנת שכ"מ והיינו במתנה מרובה וכו' ותשו' הרשב"ש היא בסי' של"ו וז"ל לכאורה היה נראה שנדר כזה אינו כלום שהאומר אתן אע"פ שקנו מידו אין הקנין כלום לפי שהוא קנין דברים וקי"ל בפ"ק דבתרא שאינו כלום וכ"כ א"ז הרמב"ן וכו' וכ"נ דעת הרא"ש וכו' ע"ש וק' שהרי הטור בח"מ סי' קנ"ז כ' וז"ל וכת' הרמ"ה מיהו דוקא דקנו מיניה דמיחייב ליתן כו"כ דדרך הודאה הוא א"נ דרך שעבוד דשעביד נפשיה להכי ולאו קנין דברים הוא אבל אם קנו מידו לתת כו"כ או לבנות כיון שאין הקנין נופל על החיוב ולא על גוף הממון אלא על הנתינה עצמה והנתינה אין בה ממש אלא מעשה בעלמא הוי קנין דברים ומצי הדר ביה ואיכא מרבוות' דס"ל קנין לתת לאו קנין דברים הוא וכו' ויראה מדברי א"א הרא"ש דלבנות לא הוי קנין דברים וכו' עכ"ל הרי דהרא"ש ס"ל דלבנות לא הוי קנין דברים וה"ה לתת ואף שכת' מרן הב"י שם ול"נ דאדרבא וכו' כבר כת' הדרישה שם דהדין עם הטור ע"ש

סימן נ"ב

ונ"ג

(א) דין הפוסק מעו' לחתנו וכו' א' שפ' לחתנו סך ובעת הנישואין מטה ידו ואין יכו' לצאת י"ח לכן כ' עליו שט"ח ואח"ז מת אבי הכלה ובאו לידי גירושי' והוציאה שט"כ לגבות מבעלה כל הסך הכתו' בכתו' והבעל טוען שאין לו לשלם מה שלא קיבל ושטר חיו' כתו' שכ' עליו לפי שהאמין בחמיו שבהמשך הזמן יצא י"ח ועכשיו שלא הספיק אביה לשלם לו חיובו גם הוא לא נתחייב דע"מ כן שיתן לו אביה נתחיי' לה ושט"ך הוא שטר אמנה והאשה טוענת אבי נתחייב לך ומזלך גרם ואתה חייב לי כל שט"כ שעל דעת כן נשאת שאבי בע"ח שלך ואתה ב"ח שלי ה' תורת חסד סי' ע"ג כ' שהדין עם האשה אבל הרשב"ש סי' רצ"ג כ' שהדין עם הבעל שלא כ' לה אלא על דעת שישלם האב וכיון שלא השלים לו פטור הוא וכו' וכ"כ הרשב"ץ ח"ב סימן קכ"ט סוף התשו' וע"ש עוד בתשו' ח"א סימן מ"א ע"ש

(ב) דין ד' הגה ור"ת פי' שלא זכה בהן הבעל וכו' וכן הסכים הרז"ה בס' המאור בפ' נערה וכ"ד הרא"ש בסי' נ"ה אבל הרמב"ן במלחמות דחה פי' ר"ת והסכים דאם נשאת זכה בהן הבעל וכ"ד הרי"ף והגאונים ע"ש וכן הסכים הריטב"א בחי' וכ' שכ"ד ר"ח וכל הגאונים וכ"ד גי' תוס' והובא בס' א"ז וכ"כ הרמב"ם בפ' כ"ב מה' אישות ומרן בסימן נ"ז ע"ש וא"כ קיי"ל כדע' הגאונים ורוב הפוסקים דאם נשאת זכה הבעל וכדפסק הרמב"ם ומרן וכבר ה' נ"מ דקצ"ו הוכיח דרוב הפוסקים ס"ל הכי ע"ש ודלא כהר"ש דוראן בס' חוט המשולש סי' ל' שכת' דהרוב מזכין ע"ש מיהו כ' הר' שם דה"ד אם קנה האב וייחדן לנדונייתא ומתה ועדיין הם תחת ידו אבל אם לא קנה לה בגדים בייחוד אע"פ שקבל ע"ע לתת לה ומתה אין לבעלה כלום ע"ש וכ"כ בס' חשק שלמה סימן ל' הביאו מהר"י עייאש בתשו' ח"ב סי' נ"ב אבל מדברי התה"ד סי' שכ"א משמע דאפילו לא ייחד אלא פסק לתת לה מעות וכ' לה שטר עליהם דעת רש"י והרמב"ם דזכה בהן הבעל ע"ש וכ"כ מהר"י עייאש במנהגים סוף דף קי"ג דאין לנו אלא פסק מרן וכן הורה רבו למעשה באב שפסק לחתנו ולא פרע כל מה שפסק בשעת הנישואי' ומת החתן דנוטלת האלמנה כל תוס' הכתו' בשטר כתו' אף למה שלא בא ליד הבעל דהוי כגבוי ע"ש

(ג) תוך שנה ראשונה וכו' על אשה שנשאת בניסן ומתה אחר עבור י"ב חדש באדר שני הרמב"ם בפ"ז מהל' שכירות כ' המשכיר בית לחבירו לשנה ונתעברה השנה נתעברה לשוכר וכת' המ"מ בשם הרשב"א דה"ד בעומד בר"ה ונתעברה השנה אבל בעומד באמצע השנה לא דאי א"ל השנה או שנה זו אין לו אלא עד ר"ה ואם אמר שנה א' אינו מונה אלא י"ב חדש וכו' אבל אין דעת רבי' כן שהרי כת' בפ"י מה' נדרים שהאוסר דבר ע"ע שנה א' ונתעברה שנה