ערך השולחן אבן העזר נח

ערוה מחמירי' בכל הסברות לכתחלה כשאין עיגון בדבר ובנ"ד בנקל יש לגרשה דכופי' אותו וכו' ע"ש וכ"כ מהר"י ן' ציאח בתשו' שם דטוב לחוש וכו' ע"ש ונר' דגם מרן אלו ראה תשו' הגאון במקומה דמדינא קאמר וכן נראה דעת השאלתות כמ"ש לא היה מקיל לכתחי' בלא גט וכן מהראנ"ח בתשוב' נראה דחשש לסברא זו באיסור א"א כשהקטן חי ודוק' כשמת לענין יבום הקיל ומהר"ם ן' חביב בס' ג"פ כלל א' ובספ' תוספת יום הכפורים גבי מי שאחזו בולמוס וכו' הק' דמכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מ"ל איסור כרת מ"ל איסור לאו כדאמרי' רפ"ב דיבמות ע"ש וכן תמה מהרימ"ט סי' מ"א והביאו הכנה"ג ע"ש גם ה' פני משה ח"ג סי' ג' ומהר"י באסן סי' ל' לא הקילו אלא בקידושי סבלונות ע"ש וכבר ה'דברי אמת בתשו' סי' ו' תי' דברי מהראנ"ח והביא לו סמוכות עש"ב ועי' בתשו' נודע ביהודה חא"ה סי' ס"ב ובתשו' מהר"ש צרור בס' חוט המשולש סי' י"ב

(ב) קטנה יתומה וקדשה א' לבנו ואח"ז שגדלה נתקדשה לאחר קידושי' גמורים ולא נודע אם היה הבן קטן או גדול בשעת הקידושי' נראה ודאי דספק מקו' היא ולא אמרי' העמד אותו בחזקת קטן וגם ל"ל דכיון שקדשה בפני עדים חזקה שהיה גדול כמ"ש הרמב"ם בפ' כ"ט מה' מכירה מי שמכר וכו' ומת ובאו קרוביו וערערו שהיה קטן בשעת המכר וכו' וחזקה היא שאין העדים חותמים על השטר אא"כ ידעו בודאי שהמוכר גדול ע"ש ונראה דצריכה גט משניהם או מגרש א' ונושא שני אבל לגרש שני ולכנוס א' לא כמו שפסק מרן בסימן מ"ב ס"ה בכל קידושי ספק ע"ש וה' דברי אמת בתשו' סי' ה' האריך והסכים דאין לנו אלא דברי מרן והאחרוני' דבכל קידושי ספק הדין כן עש"ב ועוד דהכא דבשעה שקדשה ה"א היתה קטנה וקידושיה אינם אלא מדרבנן לכ"ע

(ג) כ' ה' משפטי שמואל סי' קי"ח וקכ"ז א' שקבל קידושי' לבתו קטנה מקטן לכ"ע אינם כלום וכ' ה' יד אהרן דבתשו' מהר"ש צרור סי' י"ב נדון שלו בקטן וקטנה ולא אמרי' טעם זה ע"ש ולא דק דלא אמר ה' מ"ש אלא בקבל אבי הבת הקידושי' מהקטן עצמו אבל אם קבל מאב הבן הקידושי' בעד בתו אפי' שניהם קטנים חיישי' לה ע"ש הטעם וזה נדון מהר"ש צרור וכן בתשו' מרן סימן ו' באב הבן שנתן קידושי' לחבירו בעד בתו הקטנה לבנו קטן ומבו' שם דחיישי' לה לדעת מהר"י עש"ב

סימן

מ"ד

(א) דין א' חרש וכו' עיין בתשוב' הרשב"ש סימן שס"ט

סימן

מ"ו

(א) דין ח' הגה מיהו אם היא מודה אחר כך שנתקדשה לראשון אסורה לבעלה מרן הב"י תמה מדאמרי' בפ"ק דקידושי' דביתהו דר"ח הו"ל צער לידה אמרה ליה אמרה לי אם קיבל ביך אבוך קידושי כי זוטרת אמר לה לאו כ"כ דאימך דאסרת ליך עילואי וה' עצמות יוסף תי' דה"ד משום שהיתה נשואה דכיון דעד זמן זה בא עליה בעלה בהתיר לאו כ"כ לחוב לבעלה ולאסור עליו מה שכבר בא עליה אבל אם היא ארוסה ואמרה שקיבלה קידושי' מאחר כיון דשויה נפשה ח"ד מונעים הבעל מלבא עליה והביא ראיה מדברי תוס' רי"ד שם עש"ב ומה שהק' ה' שע"ה ה' אישות דף מ"ח ממ"ש הרא"ש ז"ל פ"ב דיבמות על הך עובדי דשלהי נדרים וז"ל ואל תתמה היאך מתירי' אותה הא שויתיה נפשה ח"ד כיון דאמרו טמאה אני וכו' הרי דאפילו בנשואה ס"ל הכי וכו' ע"ש ליתא דאומרת טמאה אני לא באה לאסור עליו מה שכבר בא עליה אלא מכאן ולהבא ודוקא אומרת שקיבלה קידושי' מאחר אינה נאמנת לאסו' על בעלה מה שכבר בא עליה גם מהרימ"ט בחי' לקידושי' גבי ההוא גברא דאקדיש באבנא דכוחלא וכו' כ' לדעת התוס' דע"כ מיירי בשקדשה אחיו דאל"כ אמאי אין נאמנת על עצמה לשויה נפשה ח"ד ואף על גב דגבי טמאה אני לך חיישי' שמא עיניה נתנה באחר ה"ד התם דאי שויה נפשה ח"ד הרי היא נאסרת על בעלה איסור עולם וחיישי' שמא היא רוצה להפקיע עצמה מבעלה אבל הכא כי יגרש א' ויקיים ב' למה לא נאמינה ע"ש וא"כ ה"נ אם היא נשואה ואמרו שקידשה אחר לפי דבריה אסורה לבעלה לעולם דאפי' בספק אסור' לשניהם כמבו' בסי' ל"א וסי' מ"ב ע"ש וא"כ חיישינן שמא נתנה עיניה באחר כמו באומרת טמאה אני לך אבל אם היא ארוסה לא חיישי' שמא עיניה נתנה דהא מגרש א' ומקיים ב' וא"כ למה לא נאמינה

סימן

מ"ז

(א) דין ג' עד א' אומר נתקדשה ועד א' אומר לא נתקדשה וכו' כ' ה' בית שמואל ס"ק ד' אם ליכא כאן אלא עד א' האומר נתקדשה והיא מכחישתו מותרת ואם עד א' מכחישו והיא ג"כ מכחישתו כ' המ"מ דהרמב"ם ס"ל דגרע טפי כיון דעד א' מסייע לה א"ל דמעיזה ואסורה וכו' ונר' משום דמיירי בעד א' אומר בפני ב' עדים נתקדש' כמ"ש ה' ב"ש שם אבל בעד א' אומר נתקדשה לפני ועד א' מכחישו והיא ג"כ מכחישתו נהי דאין הכחשת האשה כלום משום דעד א' מסייע לה אפי' למ"ד דמקדש בעד א' חוששי' לקידושיו דכיון דעד א' מכחישו הוי עד א' בהכחשת חבירו וא"כ אם עד א' אומר ששמע הקידושי' ועד א' אומר לא שמע אלא נתן לה סתם הוי הכחשה כמ"ש רי"ו בשם הרשב"א שאם היו כולם במעמד א' דאותם שאומרי' לא ראינוה הוי הכחשה דכולי האי לא עבדי בצינעא וכ"כ בא"ז לכתובות דף כ"ג בשם שטה ישנה וז"ל וכ' תלמיד הרשב"א ז"ל מכאן דקדק רבינו נר"ו דדוקא בחצר הוא דאמרי' דלא ראינוה אינה ראיה משום דעבידי דמקדשי בצינעא אבל אם אמ' קדשתיה במעמד פ' ובאותו מעמד היו פ' ופ' ושאלו לאותם שהיו במעמד ואמרו לא ראינוה שנתקדשה אינה מקודשת ולא אמרי' לא ראינוה אינה ראיה דלא עבידי אינשי דמקדשי בצינעא כולי האי וכן השיב בתשו' וכו'. ע"ש וכ"כ הגמ"ר דסנהדרי' בשם בעל העיטור הביאו מרן הב"י בח"מ סי' כ"ט דאע"ג דתנן פ"ב דעדיות לא ראינו אינה ראיה היינו היכא דא"ל זה ראה וזה לא ראה אבל היכא דתרוייהו כי הדדי נינהו כי אמר ה"א לא ראיתי הו"ל כאומר לחבירו לא ראיתי והו"ל הכחשה והכי תנן בפ' עגלה ערופה דעד א' אומר