ערך השולחן אבן העזר לט

קאי ברשותי' מיהו כיון שהלוהו עליו ומסרו לו על מלוה זו זכו לו מעותיו להיות שלו דד"ת מעו' קונות אלא שעומד לחזרה וכי יהיב ליה זוזי הדר שקיל ליה מיניה וכו' ע"ש הרי דס"ל דאפי' משכנו בשעת הלואתו הוי כשלו דקנו לו מעותיו לענין דיכול להקדישו וליתנו במתנה ולקדש בו אשה ושלא בשעת הלואה קנה לגמרי אפי' להתחייב באונסי' אבל אנן קי"ל דמשכנו בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה לא קנה לגמרי להתחייב באונסי' אבל יכול לקדש בו אשה כיון שי"ל קנין בגופו של משכו' וכ' הרמב"ן ס"פ שבוע' הדייני' והנ"י ס"פ האומני' דלמסקנא ר"י אפי' משכנו בשעת הלואתו קאמ' דקנה משכו' ע"ש. וכ' הב"ש דצריך להודיע לה שאינו שלו אלא משכו' הוא משום דיכולה לומ' אין רצוני להתקדש בדבר שאינו שלו כמו בטבע' שאולה וכו' וכ"כ ה' בית דוד חא"ה סי' ר"א ע"ש וא"כ כן שהרי כ' הרא"ש וז"ל נ"ל דהמשאיל חפץ לחבירו והלך השואל וקדש בו את האשה אינה מקו' שאדעתא להשתמש בו השאיל לו לא שיהא הגוף שלו וכשמקדש בו את האשה קבלתו אדעתא דהכי שיהא שלה נמצא שקידושי' בגזל וכו' אבל השאילו לקדש נ"ל דהוו קידו' וא"צ להתקדש פעם אחרת כיון שהשאיל לו אדעתא לקדש בו את האשה אנן סהדי דגמר בלבו ליתנו לו וכו' ולכל הפחות יהא מתנה ע"מ להחזיר והויא מקו' ויקנהו מן האשה ויחזרנו לו או יחזיר דמיו וכו' ע"ש א"כ השאילו לקדש בו אשה הוי כנתנו ע"מ להחזיר מקדש בו סתם והוא יחזור ויקנהו מן האשה ויחזרנו או יחזיר דמיו וכ"כ הר' אביגדור בתשו' הרא"ש שם ע"ש וא"כ במשכון דהוי כשלו יכול לקדש בו אשה סתם ואם יביא לו מעותיו הוא יקנה מן האשה ויחזרנו וכ"כ ה' המגיה בהט"ז דה"ד בשאול ושכירות דאין לו כלל בגוף הכלי אם לא יודע לה שאינו שלו הוו קידושי טעות שמא סבורה שהוא שלו משא"כ במשכון שהוא קנוי לו אם לא יפדה אותו וכשיפדה אותו הוי כמוכר לו במעות שלוקח ממנו וא"כ קידשה בשלו כדין מי שהיה אצלו מתנה שחייב להחזיר וקידש בו אשה מקו' דמיירי שלא הודיע לה שחייב להחזי' כמ"ש הט"ז ולא אמרי' יכולה לומ' אין רצוני להתקדש בשאינו שלו עש"ב. ונר' דאם הודיע לה שהוא משכו' ודאי דמקו' ואינו נר' כחליפין כמתנה ע"מ להחזי' דהכא אם לא יפדה המשכו' נחלט לו. מיהו ל' רש"י בפ"ק דקידו' במשכון דאחרים שהיה בידו וקידשה בחוב שי"ל עליו וכו' ע"ש

(ה) דין טו"ב הגה אורח וכו' הט"ז תמה מדאמרי' אין האורחים רשאי' ליתן ממה שלפניהם לבנו ולבתו של בע"ה אא"כ נטלו רשות וכ"פ בא"ח סי' ק"ע וא"כ כ"ש שלא ליתן לאחרים שלא ברשות בעל הבית ואמאי יוכל לקדש בזה לכ"נ דאינן קידושי' ודאי אלא קידושי' ספק והמגי"ה שם כ' דאם קדש בו בתו של בע"ה דאיכא תרתי לטיבותא אפש' דמקודש' ובזה מיירי רמ"א עכ"ל ולשו' ריא"ז בפ' הא"מ נר' בעיני דבע"ה המזמן אורחים לשולחנו ולקח א' מהם וקידש בהם את האשה מקודשת שאין בע"ה מקפיד עליהם אם יעשו כל חפציהם במזונותיהם ע"ש משמע בהדיא אפי' קידש אשה שלא מן האורחי' מקו' שאין בע"ה מקפיד עליהם אם יעשו כל חפציהם וכבר הרשב"ץ בתשוב' ח"ג סי' צ"ה כ' וז"ל ואע"פ שאמרו שאין האורחי' רשאין ליטול מלפניהם לאו מתור' גזל נגעו בה אלא מפני מעשה שהיה ואע"פ שאינם רשאין אם נתנו לא הוי גזל אפי' לא נטל רשות מבע"ה וכ"ש בנדון הזה שאין בע"ה מקפיד בכך וכו' ע"ש: וכ"פ הרשב"ש סי' תקפ"ג עש"ב. ואע"ג דנדון שלו בא' שקידש בתו של חבירו המסובין עמו בסעודה וכ' שם כיון שבע"ה אינו מקפיד אם א' מהמסובין נתן כוס של יין למשמשי' בסעודה וכ"ש למסובין וכו'. מ"מ משמע שם דה"ה אם נתנו לאחר עש"ב ונ"ל להביא ראיה מדברי התוס' בעירובין דע"ג ע"ב ד"ה בני חבורה ו כו' שכ' דמיירי שבע"ה הזמינם לסעוד אצלו ואע"פ שלא זיכה סומכי' על פת שעל השלחן דכזכו בו דמי וכ"כ המ"מ בפ"א מה' עירובי' בשם הרשב"א והובא בב"י א"ח סי' שס"ו ע"ש ותשו' הרשב"א היא בח"ד סי' רצ"ז וז"ל פי' בני חבורה שהיו מסובי' כגון שזמנן א' מהם לאכול משלו והכי מוכח בפ' הדר וכו' ואעפ"י שלא הקנה להם פת שעל השלחן בפי' אפ"ה סתמא דמילתא כל שזמנן דיכולי' לאכול לדעתם הרי הוא כאלו נשתתפו עמו ויש להם בו זכות עכ"ל וה"נ חשיב כשלו לקדש בו את האשה: ועיין בתשו' נודע ביהודה אה"ע סי' נ"ט

(ו) דין יט השואל חפץ מחבירו והודיעו שרוצה לקדש בו אשה מקו' וכו' אם המשאיל גוי יש להסתפק אם מקו' או לא דאפש' דה"ד אם המשאיל ישר' משום דאדם יודע דלא מהנו קידושי' בשאלה וגמר ונתן להם מתנה אבל בגוי דלא שייך ה"ט אינה מקודשת

(ז) כ' מהרח"ש סי' ט"ו וסי' ל"ג דבעל העיטו' ס"ל דאפי' השאילו לקדש בו אינה מקו' וכן יש לדקדש מדברי הרשב"א בתשו' בסי' אלף רמ"א שהבי' מר"ן הב"י על מי שרצ' לקדש אלמנה ולא הי"ל טבעת וא"ל בת האלמנה הרי לך טבעת וקיבלו וקידש בו איני רואה להתירה בלא גט דשמא טבעת זו במתנה נתנה לו הבת ושלה הוא ואע"פ שא"ל דמן הסתם דכל מה שיש ביד האשה מתכשיטי וכיוצא של בעל ואין לה רשות בהם ליתנם לאחרים מ"מ מידי ס' אינו יוצא ע"כ נר' מדבריו דאפי' השאילה לקדשה בו אינה מקו' ולא נסתפק אלא משום דשמא במתנה נתנה לו או שמא השאילה לו ע"ש והכנה"ג הגב"י אות כ"ח כ' דאפשר דס"ל להרשב"א דבשאלה מקו' ומ"ש דשמא טבעת זו במתנ' נתנה לו הבת לאו למימ' דאם בשאלה אינו מקו' אלא ר"ל דבשאלה ודאי מקו' אפי' הם של בעל דבשאלה ע"מ להחזיר אין הבעל מקפיד על אשתו אבל במתנה גמו' אם הוא של בעל ודאי שהבעל מקפי' ובזה ניחא מה שסיים מ"מ מידי ס' אינו יוצא דאמאי הרי אמ' דמסתמא כל מה שיש ביד האשה של בעל הם ודוחק לו' לפי שאפשר שאינו של בעל הצריך גט דזה הוא חששא רחוקה היא דלא משכחת לו אלא דוקא בנכסי' שאינם ידועים וזי"ל לפרש אלא דשמא בשאלה נתנה לו דהבעל אינו מקפיד ע"ש וליתא דז"ל הרשב"א בתשו' ח"ד סי' רע"ג שאלת מעשה היה וכו' ויש מי שאומר טבעת שאולה ע"מ לקדש בו האשה מקו' גמו' וכו' וכן הורו הגאוני' תשו' גאונים אלו שאמרת שהורו כן לא שמעתם מעולם ואיני מודה בדבר זה וכו' מאי אמרת אדם יודע שאין מקדשי' בכלי שאול וגמר ונתן לשם מתנה לא היא חדא דלאו כ"ע האי דינא ידעי ואדרבא רובא דעלמא טעו בהא דלאו דינא דקידושי' גמירי וכו' ותדע לך שהרי בי"ט א'