ערך השולחן אבן העזר לו

בפי' לשם מתנה וע"ש במהרש"א בפירש"י בד"ה סיפא וכו'. והרשב"א בתשו' ח"ד סימן רע"ג גבי משאיל לחבירו טבעת לקדש בו אשה כ' וז"ל מאי אמרת אדם יודע שאין מקדשין בכלי שאול וגמר ונתן לשם מתנה לא היא חדא דלאו כ"ע האי דינא ידעי וכו' ואינו דומה למקדש אחותו ולא למכיר בה שאינה שלו דבהנך לא טעו אינשי אבל הכא רובא דעלמא טעו בה ועוד דאפי' התם נמי לאו למתנה איכוון אלא לפקדון דקי"ל בהא כרב וכדאמ' רבא התם וכו' ע"ש ולכאורה ק' דאי אמרי' אדם יודע שאין מקדשין בכלי שאול ה"נ אין מקדשין בפקדון של חבירו וגמר ונתן לשם מתנה ורב לא פליג על שמואל אלא משום דאפ' לפרש על הפקדון אלא משמע דרב ס"ל לא אמרי' לשם מתנה כלל אע"ג דלא שייך לפרש על הפקדון אמרי' דטעה ולא לשם מתנה נתן כ"ש בנתן לה סתם דודאי בשם פקדון ולא לשם מתנה וא"כ כשחזר ואמר לה התקדשי לי בזו הוי שתיקה דלאחר מתן מעות ואינה כלום וכן מצאתי להרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י סי' מ"ח והיא נדפסה בח"ד סי' רפ"ו. וכ' מהרח"ש בתשו' סי' ל"ו דגם מהרשד"ם סי' ל"ד שכ' דהרשב"א ס' מקו' קאמר ה"ד באמרה הן משום דאיכ' לספוקי אם נתן לה לשם מתנה או פקדון דאם הוא מתנה אפי' אמרה הן אינו כלום ואם הוא פקדון ואמרה הן מקודשת אבל אם שתקה ממ"נ אינה מקו' כלל ע"ש ולא דק שהרי כ' מהרשד"ם שם וז"ל אבל בנ"ד מאן מוכח דלשם מתנה נתן ולמה לא אמרי' הוכיח סופו על תחילתו דלשם קידושין נתן או דילמא בכ"הג הוי כרב דלשם פקדון נתן דבשלמא וכו' ע"ש וא"כ בשתקה נמי ס' מקודשת דשמא אמרי' הוכיח סופו על תחילתו דלשם קידושין נתן ובאמ' הן הוא דצ"ל דשמא פקדון או מתנה לענין דצריך לחזור ולקדשה אבל בשתקה ספק שמא לשם קידושין נתן וכן חשש ה' עצמות יוסף מה"ט דשמא לשם קידושין נתן דהוכיח סופו על תחילתו כמ"ש מהרח"ש שם אבל לא זכרו תשו' הרשב"א שכ' והביאה מרן הב"י סימן מ"ח והיא בח"ד סי' רפ"ו דמבואר שם דאם נתן לה כסף סתם ולאחר שקבלתו א"ל התקדשי לי בו אינו כלום עש"ב מיהו הרמב"ן והריטב"א בחי' לקידושין דף י"ג כ' לחד תי' דההיא דשלחוה לרבינא וכו' שתיק' לאחר מתן מעות במידי דלאו פקדון כגון שזרק לה כסף תוך חיקה וחזר ואמר לה התקדשי לי בו וכו' וכ"כ הרשב"א עצמו בחי' שם אלמא אפי' בנתן לה סתם אמר רבינא חושו לה וכ"כ מהראד"ב בס' לחם רב סי' כ"ב דהוו ספק קידושין דר' ירוחם הכי ס"ל וכן פסק מהריב"ל ח"ב סי' ז' ובח"א כלל ג' שתפס דברי הרשב"א זל שלא סמך על זה אלא לסניף וכו' מדברי הרא"ם בתשו' ח"א סי' כ"ו עש"ב וכ"כ הרשב"א בתשו' ח"א סי' כ"ג. ומ"מ נר' דה"ד בנתן לה סתם בפני עדים אבל אם נתן לה בינו לבינה והיא טוענת בריא שנתנם לה בפי' למכור אותם נאמנת וכן אם טענה לשם מתנה נתנם לה נאמנת כדמוכח בפ' שבועת העדות גבי מנה נתתי לך וכו' וכדברי מהר"י ן' מיגש והרא"ש בפ' שבועת הדיינין וכמ"ש ה' מש"ל פ"ג מה' אישות ע"ש וכן מבו' בדברי הר"ן בפ' האומר דכל דבר שבינו לבינה כלל גדול אמרו הממע"ה וגבי קידושין היא נאמנ' ומותרת לשוק עש"ב וכ"כ הרשב"א ח"א סי' אלף קע"ט דכל שהיא טוענת והעדים אינם יכולים להכחישה בבירור היא נאמנת ואין חוששין לקידושין כלל ע"ש וא"כ ה"נ נאמנת לו' שנתנם לה לשם פקדון ושתיקה דלאחר מתן מעות אינה כלום ואף שהראב"ד מוקי לה דמיירי בפקדון לזמן אבל בנתן לה פקדון סתם הו"ל למשדי' ולו' הרי שלך לפניך כבר דחו דבריו הרמב"ן והרשב"א בחי' שם וכן דעת כל הפוסקים ולית דחש לדברי הראב"ד

(ה) אחד שנתן פרוטה לבתולה לפני עד א' סתם ואח"כ א"ל כך האדך קדושימך ואח"כ השליכה אותה וגם הוא אמר שנתכוון לשחוק וכו' נ"ל דאין לחו' לקידושין אלו כלל וא"צ גט שהרי כ' המ"מ בפ"ג מה' אישות דאם לא היו עסוקים באותו ענין ונתן לה הכסף סתם אינה מקודשת וכ' הרשב"א שאפי' חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי והיא רוצה צריך ליטול ממנה ויחזור ויתננו לה וכבר כ' מהרח"ש בתשו' סי' ל"ו דאפי' לא אמרה איני רוצה אלא שתקה אינה מקודשת כלל ומהרשד"ם שכ' דהוי ס' מקודשת ה"ד אם אמרה הן ולא בשתיקה עש"ב ובמרדכי בפ' האומר כ' בשם ספר החכמה מעשה כזה בנערה שהיתה משודכת וכו' ובא פריץ א' עם ב' עדים ונכנס עמה בדברים ונתן לה טבעת ולא הזכיר שום קידושין עד לאחר שעה ואמר הוו עלי עדים שקדשתיה וא' מן העדים אמ' אני ראיתי נתינת הטבעת וב' אמ' אף נתינת הטבעת לא ראיתי רק כשאמ' הוו עלי עדים אמרתי לה השליכי כי לקי' נתן לך והשליכה וכו' והשוו כל הגדולים שהקידושין לא הוו קידו' הרא"ם הביא ראיה מפ"ק דקידו' דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא ועוד וכו' ע"ש וגם ה' ע"י דחשש להחמיר דשתיקה דלאחר מתן מעות ס' הוי לדעת הרי"ף מודה להשליכה אותו כמבו' בתשו' הריב"ש הובא בתשו' מהרח"ש שם וה' כנ"הג בסי' כ"ח הגב"י אות ט' כתב בשם מהרי"א והר"א קאפסאלי בתשו' דאם יש ריעותא אחרת כגון שלשון הקידושין ידים שאינם מוכיחות יוצאה בלא גט ע"ש א"כ אפי' לא השליכה אותו דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות אם לשון הקידו' גרוע לא חיישי' ואפי' באומ' הרי את מקודשת ולא אמ' לי אם לא היה מדבר על עסקי קי' פסק מרן בס"ק ד' דלא הוו קידושין ובתשו' סי' ח' בטל הקידו' מטעם זה לבד ע"ש וגם מור"ם שחשש להחמיר באומ' הרי את מקודשת ולא אמ' לי אם יש ריעות' אחר' יש להקל כמ"ש הכנ"הג הגב"י אות מ"ד בשם האחרו' ע"ש וכ"ש בנ"ד שנתן לה סתם ואח"כ אמ' ל' גרוע האדך קידושימך וכ' הרשב"ץ ופ' מור"ם בס"ק ה' דצריך שיאמ' לשון המוכח להבא הרי הן קידושין או קידושין יהיו אבל אמר הן קידושין לחוד אינו כעם וכן פסקו האחרונים הביאם הכנ"הג הגב"י אות מ"ה ע"ש וכ"כ בתשו' עדות ביעקב סי' יז ע"ש. ועוד אחרת לבטל הקידושין דמקדש בעד א' דעת רוב הפוסקים דאפי' שניהם מודים אין חוששין לקידושיו וכן הכריע הרשב"ץ בתשו' ח"א סי' ק"ל וכ"פ מרן ורוב האחרונים כמ"ש הכנ"הג בסי' מ"ב הגב"י אות זא ע"ש ושם אות י"ד כת' בשם מהרשד"ם אפי' למי שחושש לקידושי עד א' ה"ד כשהעיד שהמקדש אמ' לי אבל אם לא אמר לי אין חוששין ומהרש"ך כ' דאפי' העיד שאמ' הריני נותנו לך בתורת קידושין דהוי דבור שלם לדעת הריב"ש זל אין כאן בית מיחוש ע"ש וכ"ש בלשון גרוע כזה ועוד דבנ"ד נר' דנאמן לומ' לשחוק נתכוון דהא דקי"ל בסי' מ"ב דאפי' אמר שלא כוין רק לשחוק אפ"ה מקודשת נר' דה"ד כשהזכיר קידושין בתחלה דכיון שהיה כן