ערך השולחן אבן העזר קסג

אפילו צרתה לכ"ע אסורה מיהו קשה דהא קתני סיפא בין יבם א' לב' יבמות בין ב' יבמין ליבמה א' וכן תניא וכן אתה אומר בב' יבמין ויבמה א' ע"ש בשלמא לל"ק דרבא דהוא אסורה אפילו לאחים ניחא אבל לל"ב דהיא מותרת לאחים יתן גט זה למאמרו ותותר להיבם האחר ושוב ראיתי להרמב"ן והרשב"א בחי' ר"פ ר"ג שדחו תי' זה מסיפא ותי' בשם י"מ דה"נ דיכול ליבם אלא דמתני' אתי' לאשמעי' מה עושה אם בא להוציא אבל לר"ג פריך שפיר כדברי מר"ן וכ"כ הריטב"א בחי' דף נ"ב ע"ש. ואם כן דעת ה"ר מנחם והרמב"ן והרשב"א והריטב"א דלכתחי' נמי יכול ליתן גט למאמרו

סימן

קע"ה

(א) דין ז' הגה וה"ה אם היה נשוי נכרית ויש לו בנים וכו' כ"כ ריא"ז וטעמא דכיון דקי"ל דזיקה ככנוסה א"כ הו"ל באשת אחיו שיש לו בנים וכן הסכים מהרח"א בספר מוצל מאש סי' נ"ה עש"ב וכ"כ רבני קושטא בפסק א' שדברי ריא"ז מיוסדים על שרשי התלמוד והפוס' וכן הסכים מהר"י בנימין בתשובה כ"י. ולענין אם כנס אם מוציאי' אותה או לא האריכו בתשו' הנז' משום דתנן בפ' ד' אחין שנים מהם נשואי' שתי אחיות ומתו וכו'. הרי אלו חולצות ולא מתייבמות קדמו וכנסו יוציאו וכן פסק הרמב"ם בפ"ז ושאר פוסקי' הרי דאפילו איסורא דרבנן החמירו דאפילו כנס יוציא וה"ה הכא מיהו הטור פסק דאם כנס אין מוציאין וכו' גם הרע"ב בפ' המשנה פסק כתנא דברייתא דאם קדם וכנס אין מוציאי' ע"ש

סימן

קע"ז

(א) דין א' ואם אנסה וכו' על קטנה יתומה שאמרה פ' בעלה ונראה דאם הוא אומר להד"מ נשבע היסת ונפטר כמ"ש הרמב"ם פ"ב מהלכות נערה הבת שתבעה איש בדין ואמרה לו אנסת או פתית אותי והוא אומר להד"מ הרי זה נשבע שבועת היסת שאילו הודה היה משלם בושת ופגם וצערה ע"פ עצמו ע"ש ואפי' יש עד אחד שראה שאנס אותה והוא מכחישו בקטנה א"צ לישבע רק היסת וכן אם א"ל אנסת אותי והוא אומר לא כי אלא פתיתי שכת' הרמב"ם שם דנשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בושת ופגם שהרי הודה במקצת הטענה ה"ד בגדולה אבל בקטנה א"צ לישבע רק היסת כמבואר בח"מ סי' צ"ו אין נשבעין על טענת קטן לפי שזה המקצת שהודה בו לקטן אינו אלא כמשיב אבידה וכן אם כבר בכל ובא עד א' והעיד לקטן אינו נשבע וכו' אבל שבועת היסת נשבעי' וכו' ומרן הכ"מ כ' כ' הראב"ד אין כאן שבועה וכו' ובנ"א מצאתי דמסיים בה ואי מיירי ביתומה אין כאן מודה מקצת כלל כיון דמפותה היא לדבריו דמדעתה עבד וכו' ומ"ש ואי מיירי ביתומה וכו' איני יודע איך כתב כן שהרי היא תובעתו בושת ופגם וצער והוא מודה בבושת ופגם וכופר בצער. וכבר תמה עליו הרב משנה למלך דכל שבושתה ופגמה לעצמה אם פתה אותה פטור מכלום וכו' ואפשר לומר דס"ל דקטנה שנתפתת' לא מחלה דקטן לאו בר מחילה הוא וכו' עיין שם. ונראה דאם הגיעה לעונת הפעוטות מחילתה מחילה כמבו' בח"מ סימן רל"ה דמתנתו מתנה וכ"כ הרשב"א במיוחסות סימן ב' וז"ל וקי"ל דמחילת פעוטות הוי מחילה דהא אסיקנא בפרק הניזקי' דמתנת' מתנה ומחילה ומתנה כי הדרי נינהו עיין שם. וכ"כ התוספות בכתובות דף ק"ז בד"ה קטנה וספקא וא"ת הואיל וספקא וכו' ואי לא ספקא א"כ היכי מחלה למ"ד צאי מעשה ידיך והא אין מחילת קטנה כלום וכו' א"נ בפעוטות דמקחם מקח ומתנתם מתנה עיין שם. הרי דמחילת קטנה שהגיעה לעונת הפעוטות הוי מחילה. ואם כן אם נתפתתה הרי מחלה מיהו אם היה לה אפטרופוס דעת הרמב"ם ומרן בח"מ שם דאין מתנתה מתנה וכן הוכיח הרשב"א בתשו' חלק ב' סימן ס"ו ובחי' בפרק התקבל דגיטין עיין שם. וכ"כ הר"ן בתשובה סימן מ"ט ע"ש ואם כן יתומה קטנה שהגיעה לעונת הפעוטו' ונתפתת' אם לא היה לה אפטרופוס אין לה כלום דהרי מחלה אבל אם היה לה אפטרופוס אין מחילתה כלום וחייב בבושת ופגם ולא בצער וכן כת' הרשב"ש בתשובה סימן י"ד דקטנה מג' שנים עד שתביא ב' שערות הבועל אותה והיא אנוסה חייב ארבעה דברים קנס וצער ובושת ופגם ואם היא מפותה חייב בכולם חוץ מן הצער דמפותה אין לה צער ואם היא גדולה פטור מכלום וכו' עיין שם. ונראה בשיש לה אב או אפטרופוס דאין מחילתה כלום אבל יתומה שאין לה אפטרופוס אם היא מפותה פטור מכלום. אבל ראיתי להרדב"ז בתשובה חלק ב' סימן ס"ג שכתב ביתומה קטנה וכו' כיון שהיא קטנה קי"ל פתוי קטנה אונס הוא כדאמרינן בפרק ד' אחין והרמב"ם פרק ב' מהלכות סוטה ופ"ג מהלכות איסורי ביאה שכתב קטנה שהשיאה אביה אם זנתה ברצון נאסרה על בעלה וכו' כבר השיגו הראב"ד דהרי אמרו פתוי קטנה אונס הוא וכו' והמ"מ שם הביא הירושלמי דסוטה שאמרו קטנה שזינתה אין לה רצון ליאסר טל בעלה וא"כ צריך ראיה גמורה לרבי' ובקשתיה ולא מצאתיה ע"כ. ומשמע דכל רבוותא סבירא ליה כפשטא דסוגיא דפ' ד' אחין דפתוי קטנה אונס הוא עיין שם. ועיין בתוס' דכתובות דף ט' ותר"י בשם רבם והרשב"א והרא"ה ושיטה ישנה באו דבריהם בא"ז שם דכולהו ס"ל הכי דפתוי קטנה אונס הוא והתם לא חשיב ס"ס משום דשם אונס א' הוא ע"ש. ואם כן המפתה את הקטנה חייב בכל קנס ובושת ופגם וצער דפתוי קטנה אונס הוא.