ערך השולחן אבן העזר קנג

העד השני מעיד שזינתה עם הראשון נפסל הראשון)

(יז) הודית לפני עד א' וכו' אף אם מאמין הבעל לעד המעיד וכו' שמא נתנה עיניה באחר ומהרא"י סי' רכ"ב כת' בהודית לפני עד אחד וז"ל אע"ג שגברא מעלי ומהימן הוא ולב הבעל סומך לדבריו מיהו לא חזי שום קלקול אלא ששמע הודאת' שאמרה טמאה אני וא"כ אף אם יאמין לו בודאי שכך הודית לו מ"מ לא הות אסירה ליה אלא מטעם דשויא נפשה ח"ד ולא משום שאנו סוברים שהדבר אמת כדפי' לגבי דירה לא שייך כלל לאוסרה וכו' ולגבי הבעל אין כאן דבריו לאיסור דלגבי דידיה ודאי אמרי' נתנה עיניה באחר ולכך אמרה טמאה אני וכו' עש"ב. הרי אפילו אם הודית לפני עד א' שנטמאה אפילו הוא נאמן לבעל דודאי הודית לא נאסרה לו דאמרינן שמא נתנה עיניה באחר ואם יש רגלים לדבר והודית לפני עד אחד הנאמן לבעל אסורה אפילו היא הכחישה את העד כיון שהעד הוא נאמן לבעל שכך הודית לפניו אסורה אע"פ שלא הודית בב"ד דלא בעי' הודאה בב"ד וכ"כ הרב צמח צדק סי' צ' דל"ל כיון שמ"ש תחלה לא היה בב"ד יכולה לחזור בה ולומר אח"כ לכשר נבעלתי הא ליתא דסתמא תנן בספ"ק דכתובות ראוה מדברת וכו' וכן במסכת נדרים באומרת טמאה אני לך וכו' ע"ש והתם לא מיירי שאמרה כן בב"ד אלא לבעלה אמרה כך כדמשמע מלשון טמאה אני לך וכו' אפ"ה אין יכולה לחזור בה כיון דשוית אנפשה ח"ד וכו' ע"ש ונראה לכאור' דבעי' הודאה בב"ד וכל שלא בפני ב"ד אפי' בפני שני עדים יכולה לחזור כמו בממון וכ"כ נודע ביהודה סי' ט' באשה שהודי' שנתקדשה וכו' נלע"ד דאפילו הודית בפני ב' עדים שנתקדשה לפ' בפני ב' עדים יכולה לחזור וליתן אמתלא דה"ד במודה בב"ד או בעדים ואמר אתם עדי דלא מהני בממון אמתלא אבל במודה חוץ לב"ד ולא אמר אתם עדי יכול לומר משטה הייתי בך או שלא להשביע וכו' ע"ש. וה"נ בעי' הודאה בב"ד או בפני שני עדים ואמרה אתם עידי אבל בתשו' מהרשד"ם סימן ד' כת' דאם יש עדים כשרים שאמרה בפניהם שנתקדשה לפ' חוששי' לה משמע אפי' חוץ לב"ד ולא אמרה אתם עדי מהני' הודאת' בפני ב' עדי' ואינה יכולה ע"ש (אה"נ עיין למר זקיני זלה"ה לעיל סי' מ"ז אות ב')

(יח) דין ז' מי שראה אשתו שזינת' וכו' ה"ז חייב להוציאה וכו' אחד שהוציא את אשתו לפי שא"ל עד אחד שהוא מאמינו שזינתה וא"ל ב"ד שאסור להחזירה ושוב חזר וכנסה ואמר לפי שחקר ודרש וכו' הרדב"ז בתשובה כ"י (והיא בספר דברי דוד הנדפסות מחדש סימן יו"ד) שכת' על מי שהוציא את אשתו משום דבר מכוער או מפני שא"ל עד א' שזינתה וסמך עליו והוציאה לפי שלבו היה מאמין בדבר ועתה רוצה להחזירה וכו' לכאורה היה נ"ל דאסור ואם עבר ונשאה מוציאי' אותה ממנו דכיון דשויא אנפשיה ח"ד וכו' אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דאף על גב דהוי ככלב שב על קיאו ואסור להחזירה מ"מ אם חזר ונשאה אין מוציאי' מידו וטעמא דמילתא דאדרבא חקר ודרש על הענין וראה שאין בו ממש ולפיכך מחזירה והפה שאסר הוא הפה שהתיר שהרי אין ב"ד כופין להוציא אלא ע"י עדות וכו' כללא דמילתא אין דבר שבערוה פחות משנים וההיא דעוברת על דת או עידי דבר מכוער לאו דכייפינן ליה להוציא אלא שאם בא לצאת ידי שמים צריך להוציאה וכו' הילכך בנ"ד כיון שהבעל לא הודה שהיא אסורה אלא שגרשה מפני דבר מכוער או שסמך על דברי העד לא שויא אנפשיה ח"ד אבל אם אמר אני ראיתי אותה שזינת' שויא אנפשיה ח"ד ומפקי' מיניה ואם הוציאה מדעתו ולא אמר בהדיא שזינת' ובא לימלך אומרים לו אסו' להחזיר' אבל אם כנסה אין מוציאי' אותה ממנו וכו'. ומ"ש לכאורה נראה דאסור ואי עבר ונשא' מוציאי' אותה ממנו וכו' ז"ל הרמב"ם פרק כ"ד מהלכות אישות מי שראה אשתו שזינתה או שא"ל אחר מקרוביו או מקרוביה וסומכת דעתו עליהם שזינת' אשתו וכו' הרי זה חייב להוציא ואסור לו לבא עליה וכו' ואין ב"ד כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינתה אשתו זאת בפניהם ברצונה ואח"כ כופין אותו להוציא ע"ש במ"מ וכן כת' הסמ"ג לאוין רי"ד ע"ש. הרי דאין כופין את הבעל להוציא וא"כ פשיטא דאם אתר שגרשה חזר וכנסה אין כופין להוציא ומשמע אפי' ראה אשתו שזנת' מיהו כבר תמה הרא"ם ח"א סימן כ"ה למה אין כופי' אותו להוציא דהא אר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו משמע דאם רצה לקיימה לא שבקינן ליה דאל"כ מאי נאמן דקאמר דמשמע דמהמני' ליה לגבי דידיה ואנו אוסרים אותה לו ומוציאי' אותה מידו בע"כ הול"ל האומר פ"פ מצאתי הרי היא אסורה לו ועוד דמדמה ליה תלמודא לאומר לאשה קדשתי' והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה דנראה דאלו רצה לישא שום אחת מהם לא שבקי' ליה ואם נשא כופין אותו להוציא וה"נ מוציאי' דעוד דבהדיא אמרי' התם ופ"פ מצאתי כשני עדים דמי וכו' וכן תמה מהריב"ל ח"ב סימן ו' וכן נרא' מתשו' הח' הכתו' בתשובות הרשב"א וז"ל אבל אם ראה אותה שנבעלה לאחר פשיט' דאסירה ליה דבעדים קא חשיב וכן פי' ר"י בריש פ"ק דכתובות וה"ה ראה הבעל כדרך המנאפים דהוי כמו ביאה ודאית עכ"ל. וכ"כ הריטב"א בפ"ק דכתובו' וז"ל הא דאמרי' נאמן לאוסרה עליו ולא קאמר נאמן לאוסרה על עצמו הא קמ"ל דכיון דטען כן בב"ד בריא הב"ד אוסרי' אותה עליו ומפקי' לה מיניה ואינו רשאי לקיימה והכי מוכח סוגי' דלקמן וכו' ואע"ג דאמרי פ"ק דיבמות דב"ד בעדים הוא דמפקי הא אמרינן דפ"פ כעדים דמי נמי כל היכא דליכא אלא חדא ספיקא וזה ברור עכ"ל. הרי שכת' דכופי' אותו להוציאה בטענת פ"פ כשני עדים וכ"ש ראה אשתו זינתה. ומ"מ אם הוא לא ראה אלא דעד א' א"ל שזנתה אף ע"פ שהוא מאמינו אין כופין אותו להוציאה אלא לצאת ידי