ערך השולחן אבן העזר קנב

כלל כיון דשויא נפשה ח"ד משמע דבלא מגו נמי כל שיש רגלים לדבר אסורה מה"ט דשויא נפשה ח"ד וכ"כ פסקי התוס' בפר' אף ע"פ וז"ל אמרה טמאה אני אין להתיר' ע"י טעמים דמפ' בשלהי נדרים אמרה מאיס עלי אין כופין ליתן גט עכ"ל הרי אף ע"ג דבאומרת מאיס עלי אין כופין את הבעל לגרש מ"מ באומרת טמאה אני נאמנת אף דליכא מגו דמאיס עלי אין להתיר' כלל ומש' בהדיא דאסורה מדינא וכופין אותו לגרשה ולא לצאת ידי שמים בלבד ואין להתירה מהני טעמי דא"א וכו'. וכ"כ הב"ש ואיברא שהרמב"ן בחי' ליבמות כ' על תי' התוספות וזה אינו נכון כלל ע"ש ואפשר משום דס"ל כדעת התוספות דכתו' דבאומרת טמאה אני לך אין להתירה כלל מיהו הרב המאירי בחי' סוף נדרים הביא דברי התוס' דיבמות ומשמע דס"ל הכי גם רש"ל בפרק ג"ה סימן י"ו כתב ואפשר דאפי' אמרה האשה טמאה אני שריא רבא שמא עיניה נתנה באחר מה"ט דא"א וכו' והביאו ה' כנה"ג הגה"ט אות י"ח ע"ש. ואף שכתב זה בל' אפשר הרי כת' בפ' ב' דיבמות סימן י"ח דברי התוספות דיבמות והרא"ש ע"ש וז"ל הרא"ש בתוספות ובפסקיו ביבמות ובכתובות ועוד ראיה מההיא דנדרים וכו' והשתא מה צריך רבא לה"ט פשיטא דאין האשה נאסרת על בעלה בסתירה בלא קינוי אלא ודאי מיירי בשאמרה האשה שנבעלה ומסתמא ברצון וכו' ע"ש ואם כן נראה דנקטי' כר"י בתו' דיבמות והרא"ש והרב המאירי ורש"ל דבתראי נינהו ומסתמא ראו דברי התוס' דכתובות ולא ס"ל כותייהו

ומ"מ אם יש רגלים לדבר ואמרה טמאה אני מוכח בהדיא מדברי התוספות והרא"ש והרב המאירי דכופין אותו לגרשה ולא לצאת ידי שמים בלבד

(יג) אבל אבדה כתובתה וכו' התוספו' בכתו' דף ס"ג בד"ה אבל וכו' כ' וי"מ דכופין אותו להוציא וא"נ לר"ת דניחוש שמא נתנה עיניה באחר כההיא דתנן בפ"ב דנדרים וכו' ויש לדחות דהתם נוטלות כתובה דוקא איכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר אבל הכא דיוצאה בלא כתובה לא וכו' ע"ש וא"כ אשת ישראל שאמרה טמאה אני לך דאינה נוטלת כתובה נאמנת דלא חיישינן שמא נתנה עיניה באחר אבל הריטב"א שם כ' הא ליתא שאם נתנה עיניה באחר כל הממון כאין נגדה לתור אחרי עיניה ולבה ועוד דאם כן האומרת טמאה אני לך תהא נאמנת לחומרא אם רוצה להפסיד כתובתה והא לא אשכחן וכל גדולי הפוסקים בזה לדעת ר"ת שאין כופין בטענת מאיס עלי שמא נתנה עיניה באחר וכו' עיין שם

(יד) הגה ואם חזרה ונתנה אמתלא לדבריה וכו' אמתלא הראויה בעי' כמ"ש הרמב"ם ספ"ט מהלכות אישות ומרן סימן מ"ז אמרה נתקדשתי וחזרה ואמרה פנויה אני אם נתנה אמתלא לדבריה וראינו בדבריה ממש נאמנת ואם אין בו ממש אינה נאמנת ע"ש במ"מ וכן כת' הריב"ש סימן קצ"ג דל' אמתלא משמע הנכרת שהיא כדי לסמוך עליה עיין שם. וכ"כ הרשב"א והרא"ה ותר"י בס' א"ז לכתובות דף ב"ב ע"ש. ול"ל דה"ד גבי איסור בעי' אמתלא גמורה ולא לגבי ממון שהרי הגהות מרדכי יליף לה מהתם וכ"כ בתשו' מהר"ם השייכות להל' אישות סימן כ"ה דאם לא תתן אמתלא מקובלת הפסיד' כתובת' ע"ש ומדברי הרא"ש בפר' ב' דיבמות שכ' וז"ל וכה"ג אמרי' בשלהי נדרים אמרה לבעלה טמאה אני אר"ש אוכלת בתרומה. וכו' מיהו א"ל דהתם מיירי בחוזרת בה ונותנת אמתלא לדבריה ע"ש משמע דרבה דפליג על רב ששת סבירא ליה דאינה אוכלת בתרומה אפי' נתנה אמתלא לדבריה מיהו בירושלמי פרק קמא דסוטה אמתניתין ואלו (עכ"מ)

(טו) אמר על אשה א' שזינתה עמו נאמן עליה בעד א' דפלגי' דיבוריה וכתב ה' ח"מ לענין שנחשוב אותו כעד א' לא היה צריך לפלגי' דיבוריה שעדות עד א' אינו כלום בערוה אלא אם דעתו סומכת עליו חייב להוציאה. ואם כן אפילו לא פלגי' דיבוריה אם דעתו סומכת עליו שאומר אמת אף שרשע הוא לא גרע מקרוב או אשה אף שפסול לעדות מ"מ דעתו סומכת עליו אלא להצטרף עם אחר ולאוסרה על בעלה קאמר דפלגי' דיבורי' וכו' ע"ש. ונראה דאם יש שני עדים על הכיעור למאי דקי"ל דאין מוציאי' האשה מבעלה בעידי כיעור כגון חיבוק ונישוק כ' ה' פני משה ח"א סימן פ"ט דלדעת הרמב"ם דלוקה משום לא תקרבו לגלות ערוה פסול לעדות כבא על הערוה דכל שעבר על לאו שיש בו מלקות אפילו לא התרו בו פסול לעדות. ואם כן אינו מצטרף עם אחר לאוסרה על בעלה וכו' עיין שם

(טז) כתב הח"מ דאם בא עוד עד כשר ואמר גם כן שזינתה עם זה העד ואם כן לפי דברי העד הב' העד הא' פסול אפילו הכי נאמן על האשה דאיכא שני עדים ואינו נאמן על העד הא' דלא יקום ע"א באיש לפוסלו וכ"כ הב"ש ע"ש ומה דפשיטא להו דאפילו אם השני אומר שזינת' עם הא' לא נפסל הא' וכו' בספר ראב"ן סימן כ"ז כתב וז"ל ואם לא היה עד בדבר אלא שהיה הוא טוען אין חטפי ודידי חטפי לא היה פוסל עצמו דאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו חטפן אבל אם העד משים אותו חטפן דהילכתא כרבא דאמר בפ"ק דסנהדרין וכו' ואפילו רבא לא מכשיר ליה להאי בהודאתו אלא היכא דאין האחר מצטרף עם זה מעיד על פסול הנרבע שהוא נרבע לרצונו אלא הנרבע לבדו אמר לרצוני נרבעתי והעד הא' אינו מעיד אלא ארובע בלבד אבל אם היה מעיד גם על הנרבע דלרצונו נרבע והוא מודה חלילה לרבא שיאמר דמצטרף שהרי זה מעיד עליו שהוא רשע וגם הוא מודה ודקדקו בדברי רבא מהא דאמר רבא פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרף להורגו וכו' (מבואר דסבירא ליה דאם העד השני מעיד גם על הנרבע נפסל לעדות ה"נ אם