ערך השולחן אבן העזר קנא

(ח) וכן הדין במי שזנתה וכו' ופשיט' דאסור להניח' לשמשו כשפחה כמ"ש הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' תשמ"ו עש"ב

(ט) דין ו' אין עדים שזינת' אלא שהיא אומרת וכו' אין חוששי' לדבר זה לאוסרה משום דהיא משעובדת לבעלה ולא שויא נפשה ח"ד אלא לדידה וא"כ אם מת הבעל אסורה היא לכהן תשו' לרב א' בס' בשמים ראש סי' ק"ע

(יוד) כתב מהר"י הלוי סימן ט"ל והביאו ה' יד אהרן אות ל"ב דה"ד אם מעצמה אמרה טמאה אני לך אבל אם לאחר ששאלה בעלה וקבל עליה בפני עדים הודית לדבריו לא אמרי' נתנה עיניה באחר ע"ש ולכאורה יש להביא ראיה לדבריו מדכתב הריטב"א בפרק המדיר דף ע"ב וז"ל אי דלא ידע מנא ידע וכו' וא"ת ולימא ליה כגון שהודית אחר כך וליכא למימר וכו' ונדחק משום דמילתא דלא שכיחא היא ע"ש וא"א מאי קושיא אימא דאינה נאמנת בהודאת' שמא נתנה עיניה באחר כמשנה אחרונה אלא ודאי דלא אמרי' הכי אלא באומרת כן מעצמה אבל כשהודית אחר התביעה לא מיהו כבר ה' צמח צדק סימן פ"ב דחה חי' זה בנ"ד וז"ל ואי משום דמתחלה היתה מכחשת לגמרי ולא הודית אלא לבסוף מתוך החקיר' והדרישה ומתוך ההבטחה שהבטיחה בעלה שלא יבגוד בה דהוי הוכח' טובא דקושט' קאמר' שהרי ניח' לה למיקם תחת בעלה שלא הודית אלא אחר ההבטחה שלא יבגוד בה הא נמי לא מהני לענין שלא ניחוש לנתנה עיניה באחר דאכתי חיישינן להכי משום דאפשר מתחלה היתה מכחשת משום שהיתה מתביישת על שזינתה וכו' עש"ב. ומהר"י הלוי שם בתשו' נדחק בתשו' מהרא"י סימן רכ"ב ע"ש וליתא דבתשו' מהרא"י מבו' דגם לפי העדות שאחר ששאלה בעלה הודית לדבריו אמרי' שמא עיניה וכו'. וכ"כ בהדיא בס"ד וז"ל ואי הו"ל לדקדק וכו' שבתחלה כפרה ואמרה להר"מ עד לבסוף שא"ל שהחשוד הודה הודתה היא מוכח' מילתא דלא נתנה עיניה באחר דאל"כ מעיקרא הי"ל להודות וכו' הא לאו מילת' היא וכו' דבתחי' לא היתה בדעת' לומר שקר ולקבל בושת ופגם בשביל אחר שנתנה בו עיניה אחר כך אכבשה יצרה לתת עין באחר ואמרה טמאה אני אף ע"פ שאינה טמאה וכו' ע"ש הרי שדחה חי' זה דאפי' לא הודית מתחלה אמרי' שמא עיניה וכו' וכ"כ מהריק"ו שרש פ"ב באשה שלא הודית אלא לאחר חו"ד דחיישי' שמא נתנה עיניה באחר עיין שם וכ"כ הרשב"ש סי' צ"ב וסי' תקל"ב ע"ש. וכ"כ הרב פני משה סי' פ"ט עש"ב. וכן מוכח מדברי מר"ן הב"י שכתב גבי וכן בשאומרת שזינתה וכו' ונראה דאינו נותן לה כתובה וכו' ומשנה שלימה היא בפ"ק דסוטה אם אמרה טמאה אני שוברת כתובתה ויוצאה ע"ש וא"א שאני התם דלא אמדה כן מעצמה אלא שאיימו עליה בב"ד הגדול דנאמנת לגמרי אבל הכא דאין נאמנת לגבי בעלה שמא עיניה וכו' אימא דה"נ לא אבדה כתובת' וה"נ מדאמרי' בסוף נדרים אי ברצון כלום יש לה כתו' וכו' אין ראייה דה"ד למשנה א' דנאמנת לגבי העלה אבל למשנה אחרונה דאין נאמנת אימא דלא אבדה כתובתה וז"ל ה' המאירי שם ואפי' למשנה אחרונה שהיא מותרת מחשש שמא עיניה נתנה באחר יש אומרים שאחר שמודה שזינתה ברצון אבדה כתו' ואין אומרים אחר שאתה מתיר' לעצמך יש לה כתובה אלא פלגי' דיבור' ונאמנת להפסיד כתובתה ולא ליאסר לבעלה עכ"ל. הרי שכתב דין זה בשם י"א משום דלא נתבאר כן בגמ' אלא למשנה א' דאסורה לבעלה אבל לדידן א"ל כיון שמותרת לבעלה לא אבדה כתו' וכן מבו' בדברי המ"מ בפ' כ"ד מהלכות אישות ע"ש ודלא כה' דינא דחיי עשין מ"ח ע"ש וא"כ א"א דלא אמרי' עיניה וכו' אלא דוקא בשאמרה טמאה אני מעצמה אבל אם ע"י שאלה הודית נאמנת אין ראיה ממתני' דסוטה דהתם דע"י שאלה ואיום אמרה טמאה אני אסורה לבעלה ומ"ה אבדה נמי כתובת' אבל הכא דאמרה כן מעצמה מנ"ל מיהו בלא"ה קשה דהתם רגלים לדבר דאיכא קינוי וסתירה ואסורה לבעלה וכן תנן התם ואלו אסורו' לאכול בתרומה האומרת טמאה אני לך וכו' וכ' התוס' אי ק' משלהי נדרים רב ששת אומר אוכלת בתרו' וכו' תי' דהכא מיירי אחר קינוי וסתירה דרגלים לדבר אפילו רב ששת מודה. והכי מפרש לה בירושלמי ע"ש ועיין במהר"י קודקוס בפרק ח' מהלכות תרומות

(יא) הגה אבל אם יש רגלים לדבר נאמנת ואם יש עד א' על הטומאה ונשים גם כן מעידות אין רגלים לדבר גדול מזה רב א' בספר פני משה ח"א סימן פ"ט והסכים עמו הרב שם ולקמן שכתב מור"ם דאם אמר א' על אשה שזינת' עמו נאמן עליה בעד א' כתב ה' ח"מ דלענין דחשוב כעד א' אינו כלום בערוה אלא אם דעתו סומכת עליו וכו' אלא להצטרף עם אחר ולאוסרה על בעלה קאמר וכו' ע"ש ולדברי ה' פני משה א"ל דנ"מ דחשוב כעד א' ואם יש נשים גם כן מעידות והיא ג"כ אמרה טמאה אני נאמנת דחשיב רגלים לדבר

(יב) כת' התוספות ביבמות דף כ"ד ע"ב בד"ה א"ר וכו' וז"ל והא דאצטריך בהנהו עובדי דסוף נדרים להנהו טעמים דאיתת' שריא דא"א דעבד איסורא וכו' נראה לר"י דהתם באומרת טמאה אני לך וכו' ואפ"ה שריא מהנהו טעמי דהתם ע"ש והתוס' והרא"ש בכתו' הוכיחו דבמאיס עלי אין כופין אותו לגרש מהנהו עובדי דנדרים דמיירי באומרת טמאה ואפ"ה שרי' רבא מטעמא דא"א דעבד איסורא וכו' ואמאי נאמנת במגו דאי בעי אמרה מאיס עלי ע"ש. ונראה דסבירא ליה דאי לאו מגו אפילו דלא חיישינן שמא נתנה עיניה באחר דמפסדת כתו' א"ל דה"ד במאיס עלי או בבאה ואמרה טמאה אני ברצון וליכא הוכחה אבל בההיא דנדרים דאומרת נטמאה ואיכא הוכחה שלא נטמאת דא"א דעבד איסורא וכו' אינה נאמנת אבל מכח מגו דאי בעי אמרה מאיס עלי יש להאמינה נגד ההוכחה דהא אמרינן מגו אפילו במקום חזקה ומ"מ מ"ש התוספות אחר כך וכ"נ דבאומרת טמאה אני לך א"נ להתירה