ערך השולחן אבן העזר קנ

תורת חסד סימן ע"ד והביא תשו' מהרי"ו סימן ק"ד דס"ל הכי וה"ד אם היה שם קנין או שעמדו וקדשו מיד אבל בלא"ה אפילו נשבע לתת מה שפסק ומת אין לבת זכות אלא חולקות בשוה עיין שם באורך

סימן

קי"ד

(א) דין א' ואפילו חזר ונשאה וכו' כ"כ הרשב"א והרא"ש והריטב"א ותר"י והנ"י בר"פ הנושא ועיין בתשו' הרשב"א סי' תתקס"ג וכתב הרדב"ז ח"ב סימן תתל"ז דלכל הטעמי' האומר לאשתו שלא ישא אשה אחרת עליה אפילו גרשה והחזירה לא נתבטל תנאו ואפי' כתב לה כל זמן שהיא עמו וכו' ע"ש הטעם

סימן

קט"ו

(א) דין א' אבל אם אין עדים וכו' נאמנת אבל דעת הרמב"ם והסמ"ג נראה דאפילו אין עדים אינה נאמנת להכחישו כיון שהאמנתו והריטב"א בפרק המדיר כתב וז"ל אבל רבי ז"ל אומר בשם רבותיו דכל שרצתה להאכילו יוצאה בלא כתובה והכא וכו'. וכתב הר"ב בספר א"ז שם וז"ל וא"ת כיון דאפילו רצתה להאכילו יוצאה שלא בכתובה אמאי נקט במתנותין מאכילתו תשו' מדנקט במתניתין הכי שמעינן דהיכא דאמרה פ' כהן תקן לי הכרי ושיילוהו ואמר לא תקן תצא שלא בכתובה אע"ג דאין כאן אלא עד א' כיון דתלתה ביה וכו' ובעיקר הדין דכתי' יש חולקים דלעולם צריך שני עדים להפסידה כתו' וכדבעי' למכתב קמן ומיהו רבי' ז"ל ורבותיו של הריטב"א אפשר דסוברים כן וכדכתיבנא עכ"ל. וכן כתב הריטב"א שם בהדיא וז"ל ורבי' ז"ל היה אומר דהכהן נאמן עליה דכיון דתלתה מילת' בדידיה הא הימני' והוא נאמן להפסידה כתו' שהרי דגלים לדבר וכו' ובודאי שלשון הגמ' מכריע אלי וכו' וכן נראה דעת הרמב"ם עכ"ל

(ב) דין ד' או שהיתה מקללת אבי בעלה בפני בעלה וכו' כ"כ הרמב"ם ודעתו כמ"ש הריטב"א בחי' בפרק המדיר וז"ל ולפי ג"ה יש לפרש במקללת יולדיו בפני מולידיו שקללה הזקן בפני בעלה שזה בזיון הבעל שאין לומר דכיון שלא היה שם הזקן אין לו להקפיד דכיון שקללתו בפני בנו הרי הוא כאלו קללתו גם בפניו של זקן ממש הא אילו קללתו שלא בפני בעלה אף ע"פ שקללה הזקן בפניו אינה יוצאה שלא בכתובה ונקיט קרא לסימנ' שבניו כמותו מדכתיב ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו שהבן כאביו ואפשר דכל שקללה הזקן בפניו אפילו שלא בפני בעלה יוצאה בלא כתו' והא דקא' דמקללת יולדיו בפני מולידיו למעוטי שקללה הזקן שלא בפניו ושלא בפני מולידיו וכן נראה מדברי הרמב"ם אבל פשוטו של לשון נראה כל' הראשון דאפילו בריה לפי' הרמב"ם באפי בריה דסבא וכו' עכ"ל הרי דס' ליה דדוקא בפני הבעל אבל אם קללה אביו בפניו שלא בפני הבעל לא ומ"ש וכן נראה דעת הרמב"ם לא משמ' כן מהרמב"ם ועיין בב"י

(ג) הגה ה"ה מקללת בעלה בפניו. עיין במהריט"ץ סימן רל"א שהוכיח דכ"ש הוא ועיין בתשו' הרשב"ץ ח"ב סי' ק"ג

(ד) כתב הרב לחם רב סימן נ"ב אפשר דאם הוא מכה אותה ומצערה הרבה דאין להפסיד כתובתה בשביל כך דאין אדם נתפס על צערו ע"ש

(ה) שהתרה בה תחלה כ' השה"ג דא"צ להתרות אות' שתפסיד כתו' אלא מתרה בה סתם שלא תעשה עוד והרשב"א סימן תתס"ו והרא"ש כלל ל"ב כ' אם תעבור תפסיד כתובת' ע"ש. גם הרשב"ש בתשו' סי' תמ"א כתב שצריך שיאמרו לה דע שאם תקלל אבי בעליך בפני בעליך תפסידי כתובתיך משמע לכאורה שצריך התראה שתפסיד כתובתיך. ועיין למהרח"ש בתשו' חא"ה סימן נ"ו

(ו) ואם אין עדים תשבע שהוא כדבריה וכו' כתב הרי"ף בתשוב' סימן ע"ג על אחד שראה אשתו שוכבת עם שמעון בטלית א' וכו' כך ראינו שמעשה זה מגונה ביותר אלא שארז"ל אין דבר שבערוה פחות משנים לפיכך אין רשאי לגרשה עד שיתן לה כתו' אלו היו לו עדי' שמצאה עמו תחת טלית א' יוצאה שלא בכתו' כמ"ש אלו יוצאי' שלא בכתו' העוברת על דת משה ויהודית ואיזוהי דת יהודית יוצאה וראשה פרוע וכו' כ"ש שתצא על מעשה זה שעשתה אלא שאין בעל נאמן בעדותו הלכך אם רצה לגרשה תשבע שבועת התורה שלא עשתה מכל מה שחשדה כלום ואח"כ תטול כתובה לפי שהוא דומה למי שבידו שט"ח והלוה אומר אינו חייב כלום שהוא נשבע ונוטל עכ"ל. ונראה דזה שמצאה תחת טלית אחד לא גרע מדבר מכוער שכתב הרמב"ם פ' כ"ד מהל' אישות והסמ"ג לאוין רי"ד כיצד שהיתה בחצר לבדה וראו רוכל וכו' או שהיו יוצאים ממקום א' וכו' אם רצה הבעל להוציאה תצא בלא כתובה ואין זו צריכה התראה ע"ש. וכל שכן שמצאה שוכבת עמו בטלית א' דא"צ התראה ואם יש עדים תצא בלא כתובה אבל כשאין עדים אין הבעל נאמן להוציאה בלא כתובה אבל צריכ' לישבע שלא עשתה מכל מה שחשדה כלום ותטול כתו' וה"ד אם טען הבעל השבע לי כדין מלוה בשטר שטען הלוה שאינו חייב דהיינו שפרעו דנשבע המלוה ונוטל אם טענו הלוה השבע לי

(ז) דין ה' כל אלו אין להם לא עיקר כתובה וכו' כתב הב"ש ותוספת שליש מה שמוספי' על הנדוני' מחמת שיכול להשתכר במעו' הנדוני' הוי כנדוני' מהריק"ו שרש פ"א והד"מ בסימן זה הביא דבריו משמע אף כאן הדין כן אף על גב דאין לה כאן אלא מה שהוא בעין צ"ל דבר הבא מנדוני' הוי כאלו בעין בנדוני' וכו' ע"ש והרב המאירי בסוף נדרים כ' וכל שאמרו שיוציא ויתן כתובה דוקא עיקר כתובה ואצ"ל נדוני' אבל תוס' לא וכו' ואף מה שהכניסה בנדונו' אינה גובה אלא שוה בשוה אבל מה שרגילי' לכתוב יותר ממה שהכניסה דינו כדין תוס' ואינה נוטלת ע"כ וא"כ כ"ש כאן שאינה נוטלת אלא מה שהוא בעין.