ערך השולחן אבן העזר קמז

נפרעה כתו' דהוי מילת' דשכיח' אבל משו' חששא דשמא מחלה דהוי מילתא דלא שכיח' לא נתקנה אלא שמגלגלי' עליה וכו' ע"ש. וכבר תמה מהריב"ל ח"ג סי' כ"ו דזה הפך הרמב"ם והרב כנה"ג הגב"י אות ז' ונ"ל דהרמב"ם מיירי בשלא היה לה שטר כתו' בשעת מיסתה דיש לחוש שמא מחלה אבל הרא"ם איירי בשהיה לה שטר כתוב' בשעת מיתתה אלא שאח"כ נאבד ע"ש. ומ"ש הרא"ם וא"ת נהי דלא שייך הכא חזקה מ"מ איכא חששא שמא קבלה כתו' או מחלה כי היכי חיישי' גבי אלמנה שהוציאה כתוב' וכו' ר"ל כי היכי דגבי אלמנה אפי' כתו' בידה צריכ' לישבע שלא נפרעה כתו' ולא מחלה אות' אלמא חיישי' שמא קבלה לתו' או מחלה א"כ אפי' היה שטר כתוב' בשעת מיתתה חיישינן שמא קבלה כתובתה או מחלה. ומ"מ נראה דעת הרמב"ם דכל שאין שטר כתו' אמם אפי' היה לה שטר הכתו' בשעת מיתה לא וכ"כ הרשב"ש בתשו' סי' תקע"ח וכ"כ מהר"י בן מיגש בתשובה סימן ר"ט על אלמנה שלא הוציאה שטר כתוב' שלא תגבה אותה לפי שי"ל אולי הבעל כבד הגבה אותה לה או נתנה אותה לו במתנה ואע"פ שאמרו לא ניתנה כתוב' ליגבות מחיים אין זה אלא לענין שאין לה לתבוע אותה מחיים והנה אפשר שנתרצה מדעתו והגבה אותה לה מחיים ואע"פ שאמרו חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה וכו' אפשר כאן שהוא התפיסה צררי מחיים שתגבה מהם כתוב' לאחר מותו הלא תראה שאלמנה אינה גובה כתובתה מהיתומים אלא בשבועה הנך רואה שאף על פי שאמרו חזקה וכו' אלמנה להיותו חס עליה ורוצה בכבודה גם אחר מותו שלא תתבזה בב"ד ניחוש שהוא התפיסה צררי בחייו שתגבה מהם כתובת' לאחר מותו והואיל והיה זה אפשר ראוי שלא תגבה כתו' מן היתומים אלא עד שתביא כתובתה ואם לא הוציאה אותה יש לנו לומר שמא התפיסה צררי כדי כתו' ולקח ממנה כתוב' וקרע אותה או שמא מחלה לו כתוב' וקרעה כמו שאנו דנין בכל ב"ח שבא לגבות מן היתו' שאין לו לגבות אלא בהבאת שטר וכו' ע"ש

סימן

קי"ב

(א) דין א' הגה וי"א דאפי' במקום שכותבים כתו' וכו' דעת הרמב"ם בפ' י"ט מה' אישות כשאין הכתו' בידה אין להם מזונות משו' דחיישי' שמא מחלה כתובתה והראב"ד ס"ל דאפי' מחלה הכתו' מ"מ מזונות הבנות אין תלוי בכתו' והרשב"ש בתשו' סימן פ"ג כת' שיש לסמוך על הרמב"ם דאע"פ שיש חולקי' עליו יש מסכימים עמו וכ"ש להוציא ממון מרשות היורשים וכ"כ בסי' תקל"ז דהטור בסי' ק"ח ס"ל כוותי' ומשמע לדידהו דאפי' לא מחלה כל כתוב' אלא תקנה זו בלבד שמחלה שלא לזון הבנות כיון דמשו' חיוב הוא שנשתעבד לזון והיא מחלה לו מחילתה מחילה וכו' אבל אם הכתובה קיימת אפי' טען אמם מחלה לי לא מהימנן ליה ואנן נמי לא טענינן ליתמי ליתמי כיון דאבוהון לא מצי למיטען הכי ולאו מטעם שטר כתובה בידה מאי בעי דהא תפסה ליה משום עיקר כתו' ושאר מילי אלא ה"ט דהו"ל טוען אחר מעשה ב"ד דלא אמר כלום וזו תנאי ב"ד הוא וה"ד בזמן ששטר כתוב' קיים אבל כי ליכא שט"כ וטען כן נאמן ואנן טעני' נמי ליתמי דרגלים לדבר דאם איתא דלא מחלה לו למה אבדה שטר כתו' וכו' עש"ב ונראה דס"ל דאם יש עדים דמחלה לו מזונות הבנות אפי' שטר כתו' בידה ודאי דהוי מחילה וכי ליכא עדים אם שטר כתו' בידה אינו נאמן לומר שמחלה לו וכל שכן שאין טועני' ליורשי' ואם אין שטר כתוב' בידה נאמן וטועני' ליורשי' אבל להראב"ד ודעימיה דאין חיוב זה תלוי בכתו' אינה יכולה למחול זכות הבנות וכ"כ הב"ש סק"ג לדעת רמ"א ע"ש. ומ"מ הרי הרשב"ש הסכים עם הרמב"ם והטור דמהני מחילתה ואם אין הכתו' בידה נאמן הוא וטועני' ליורשיו כן שלא להוצי' מהיורשי'

(ב) דין ו' פוסקי' לבת מזונות וכו' מסתברא דלגבי מזונות הבנות אם הניח בני' ובנות ל"ש הניח נכסי' מרובים ל"ש מועטי' כיון דאין לבנות זכות בגוף הנכסים וכו' מוכרות לששה חדשים כדי לזון ששה חדשי' והמעות ישארו ביד הלוקח שלא יתנו להם הכל מיד אלא כרי מזון ל' יום כדין אלמנה בסי' צ"ג הרמ"ה בס' א"ז לכתובות דף צ"ז ע"ש

(ג) ומדור מנכסי אביה וכו' אם האלמנ' עדיין לא נפרעה כתו' יכולי' היורשים לומר לה תדור עמנו את ובתך אבל אם כבר קבלה כתוב' וא"א לה לדור עמהם עוד וקי"ל הבת אצל אמה הראוי הוא שתשכור האלמנה בית ויהיה חצי השכירות על היורשים מצד הבת והחצי על האלמנה מהר"י בן מיגש בתשובה סימן ס' עיין שם

(ד) דין י"א עד שיבגרו או עד שיתארסו וכו' ואם נתארסה א' מהם קודם שתבגר או מתה ודאי דנותנים שאר נכסי' לבני' היורשי' הרמ"ה בפ' מי שמת סי' ט"ו עש"ב

(ה) אבל אם און בנכסי' וכו' רשב"ם פסק כאדמון וכן ראב"ן דף ק"ח ע"ג ע"ש אבל התוס' בפרק בתרא דכתובות הוכיחו בשם ר"ת דאין הלכה כאדמון וכן כתב בעה"ע דף ט"ז בשם הגאונים רב נטרונאי יזרב הילאי ראשי מתיבת' מנהג שתי ישיבות כרבנן ולא כחדמון וכו' וכן הוכיח הרמ"ה בפר' מ"ש סי' ט"ו וסימן י"ח עש"ב

(ו) הגה וי"א דאסור לבני למכור אפי' נכסי' מרובי' וכו' כ"כ התו' בפרק מ"ש בד"ה יתומי' שמכרו וכו' וז"ל וא"ת כיון דבנכסי' מועטי' נמי מה שמכרו מכרו אפי' כבר תפסו מה ח"י יש בין נכסי' מרובים לנכסי' מועטים דבנכסים מרובים נמי נראה שאין מותרים למכור ולהפקיע זונות וי"ל דיש ח"י דבנכסים מרובים יכולים למכור לצורך גדול אבל בנכסים מועטי' אין יכולי' למכור כלל לכתחילה וכו' עכ"ל נר' דאפי' בנכסי' מרובים אין יכולים למכור להפקיע מזונות אבל