ערך השולחן אבן העזר קלו

בכדי אלא לומר שכך אפשר לעשות לכל א' וא' עד שיעשו פשרה ביניהם ע"כ וכ"כ הסמ"ע בח"מ סי' קי"א סק"י ע"ש ועיין בס' ראבן דף קל"ב

(טו) דין ו' אלמנה אם אין שטר כתו' בידה אינה גובה וכו' כן דעת הרמב"ם והסמ"ג וז"ל מהר"י בן מיגש בתשו' סי' ר"ט לפי שכיון שאין שט"כ בידה יש לנו לומר אולי הבעל כבר הגבה אותה לה או נתנה אותה לו במתנה ואע"פ שאמרי' לא ניתנה כתו' ליגבו' מחיים אין זה אלא לענין שאין לה לתבוע אותה מחיים אבל אפשר שנתרצ' מדעתו והגבה אותה לה מחיים ואף ע"פ שאמרי' חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה ואמ' הל' כרשב"ל ואפילו מיתמי הנה אפשר כאן שהוא התפיסה צררי מחיים שתגבה מהם כתו' לאחר מותו הלא תראה שאלמנה אינה גובה כתו' מהיתומים אלא בשבועה הנך רואה שאף ע"פ שאמרי' חזק' לא עביד איניש דפרע בג"ז ואלמנה להיותו חס עליה ורוצה בכבודה גם אחר מותו שלא תתבזה בב"ד ניחוש שהוא התפיסה צררי בחייו שתגבה מהם כתו' לאחר מותו והואיל והיה זה אפשר ראוי שלא תגבה כתו' מהיתו' אלא עד שתביא כתו' ואם לא הוציאה אותה י"ל לומר שמא התפיסה צררי כדי כתו' וקרע אותה או שמא מחלה לו כתו' וקרעה כמו שאנו דני' בכל ב"ח שבא לגבו' מהיתומי' שאין לו לגבו' מהם אלא בהבאת שטר וכו' ומ"ש כ"ז שהיא בבית בעלה גובה כתו' לעולם וכ"ז שהיא בבית אביה גובה כתו' ער כ"ה שני' שהעמיד אותה התלמוד כשאין כתו' יוצאה מתחת ידה ובו' כגון שהיו לה עדים שהיתה כתו' אצלה אחר מות בעלה או שבעלה בשעת מיתתו העיד לה על עצמי שכתו' קיימת אצלו וכיוצא בזה מהדברי' שיסתלק בהם חשש המחילה לבעל וחשש דילמא התפיסה צררי באופן שלא נשאר לומר אלא אולי מחלה אותה ליורשי' ובזה נפל המחלוקת בין ר"מ וחכמים וכו' עכ"ל מבו' דס"ל דאם היתה כתו' בידה אחר מיתת בעלה או שהודה בשעת מיתה שכתו' קיימת אפילו אין הכתוב' בידה שנאבדה גובה כתוב' לעולם כשהיא בבית בעלה וכשהיא בבית אביה עד כ"ה שנה דלא חיישינן למחילה ומיירי כגון שהיתו' מודי' שלא פרעוה הם אבל אם אמרו היתומי' שהם פרעוה נאמני' כיון שאין שט"כ בידה רגלים לדבר שפרעוה אבל הרמב"ם פי"ו מה' אישות והג"א בפרק הנושא מוקמי לה במקום שאין כותבי' כתו' ע"ש וא"כ אפש' דבמקום שכותבי' אפי' יש עדים שכתו' אצלה אחר מיתת בעלה אם כשבאה לתבוע כתוב' לא הוציאה אותה אינה גובה דחיישי' שמא התפיסה הבעל צררי או מחלה לו כמו בשט"ח שנפל דאפי' בתוה"ז אינו גובה בו דאתרע בנפילה דחיישינן שמא פרעו ולא חש לשמרו וה"נ לא חיישא לשמור שט"כ ועי' בהתוס' שם ועיי' בתשו' מהר"ש צרור בספר חוט המשולש סי' ח"י

(יו) כת' הר"ן בר"פ האשה שנתארמלה וז"ל וכ"ת וכי איכא עדים נמי ליהמני' במיגו דאב"א פרעתי וכו' ולדברי הרי"ף וכו' במקום שכותבים כתו' נאמ' לומר פרעתי ע"כ הכא מיידי כגון שהבעל הודה קודם מיתתו שלא פרע מיהו בגרוש' אם תובעתו לאלתר אחר גירושי' ל"צ להכי שאלו אמ' פרעתיך אינו נאמ' שאין אדם עשוי לפרוע קודם גירושי' והו"ל כאומ' פרעתיך בתו"ז דאינו נאמ' עכ"ל וכ"כ הרא"ה בס' א"ז שם וז"ל ובשלמא נתגרשה ניחא כשתבעה אותו לאלתר וכו' דאין נאמ' לומ' פרעתי אע"פ שאין לה שט"כ דלא ניתנה לגבו' מחיים והו"ל כאומ' פרעתיך בתו"ז דקי"ל דאינו נאמ' אלא נתארמלה ק' ואם וכו' ע"ש מבואר דהרא"ה והר"ן ס"ל דבגרושה אפילו אין שט"כ בידה אינו נאמ' לומר פרעתי' דהו"ל כאומ' פרעתי' בתו"ז דאינו נאמ' אבל באלמנה טועני' ליורשי' טענת פירעון ולדעת הרמב"ם פ' י"ד מה' מלוה שכת' וז"ל מי שהי"ל חוב על חברו בשטר ואבד השטר הורו רבותי שאפי' היה החוב לזמן ועדיין לא הגיע זמנו ליפרע הואיל וכ' לו שטר ואין בידו שטר והלוה טוען פרעתי נאמ' ונשבע היסת שפרעו וכו' ע"ש נראה דה"נ בגרושה במקו' שכו' כתו' ואין בידה שט"כ נאמ' לומר פרעתי דהו"ל כמלוה בשטר ואבד השטר דנאמ' לומ' פרעתי' בתו"ו וכ"כ הרמב"ם פי"ו מה"א וז"ל ואם אין שט"כ יוציא מתחת ידה אין לה כלום ואפי' עיקר כתו' ואפי' תבעה ביום מיתת בעלה וכן הגרושה אפי' עיקר הכתו' אין לה עד שתוציא שטר עכ"ל משמע דבגרושה נמי אפי' תבעתו מיד אחר הגירושי' נאמ' לומ' פרעתי והרא"ה והר"ן ס"ל כהראב"ד כהשגו' בה' מלוה שכתב דגובה המלוה בשבועה וה"נ אם טען הבעל פרעתי אינו נאמן וגובה האשה כתו' בשבו' ואפש' דגם הרא"ה והר"ן ס"ל כהרמב"ם דאם אין השטר בידו נאמ' הלוה לומר פרעתי בתו"ז משו' דאיתרע בנפילה אלא דס"ל דמתני' מיירי בידוע שנאבד שט"כ באונס וכ"כ הב"ח כשאבד השטר נאמ' הלוה לומ' פרעתי אפי' בתו"ז ה"ד משום ריעותא דאין השטר בידו אבל כשידוע שאבד ממנו באונס אינו נאמ' וכאן מיירי שנאבד ממנו באונס ע"ש וא"כ מ"ש הרמב"ם דאם אין שט"כ בידה נאמ' לומר פרעתי בשאינו ידוע שנאבד באונס אבל אם ידוע שנאבד באונס אין נאמ' לומ' פרעתי והרא"ה והר"ן לא פליגי ומוקי מתני' בהכי וכ"מ למהר"י בן מיגש בתשו' סי' ר"ט שהבאתי לעי' ע"ש

(טוב) אשה שייחד לה בעלה קרקע בכתו' דא"צ שבו' דלא מתפיס לה צדדי מ"מ אם אין שט"כ בידה אינה גובה וכן מבו' בתשוב' מהר"י בן מיגש סי' ק"ל ע"ש. ונראה הטעם כמ"ש מהר"י בן מיגש בתשו' סי' פ"א שהייחוד אינו קנין בגוף ואינה קונה בית זה המיוחד לה אלא בעת שמגבי' לה ב"ד וכו' שאם רצה לקחת המיוחד ולעשות בו חפצו וליתן לה זוזי או שיתפיסה צררי יכול לעשות וכו' ולכך אינה גובה אותה אלא כמו שהיה שוה בשעת הגבייה ולא כמו ששוה בעת שייחד אותה לה וכו' ע"ש אם כן אפי' שט"כ בידה

(חי) ראובן שחייב לאשתו מנה בצתו' וצוה מחמ' מיתה שיתנו לה מאתים בכתוב' וכו'. והיתומים טענו פרענו המנה של המתנה וכו'.