ערך השולחן אבן העזר קכו

ממזונותיה אבל לדעת הב"ש שם ס"ק ך' דאם גבתה הנדוניא אין יכולים לסלק לה הכתובה ע"ש ודאי דאין נזקקי' לנכסי יתומים לנדונייתה דהא לא מפסדת מזונות בכך ולא יכולים לסלק לה הכתוב' עיקר ותוס' להפסידה המזונות ושו"ר בתשובת הרדב"ז ח"ב סימן צ"ב שהביא תשו' הרמב"ם וכ' ולמד מהקדמה זו ב' דינים שאם תבעה נדוניית' מיורשים גדולים לא הפסידה מזונותיה ואם הם קטנים אין מגבי' לה נדונייתה עד שיגדלו ובד' דברים אלו רואה אני שנהגו בהפך ולפיכך אני או' טעם למנהג זה הנהיגו הראשוני' לתועלת היתומי' כדי לסלקה ממזונות היתומים שאם היו מגבי' לה נכסי נדוניית' לפעמים יהיה עיקר כתוב' ותוס' דבר מועט ובשבילו תהיה אוכלת כל ימיה ולעולם לא תתבע ותפסיד היתומים לפיכך הנהיגו שיהיה הכל בחזקת היתומים ואם תתבע הנדוניא עשו אותה כאלו תבעה הכל והפסידה המזונות וכן ביתומים קטנים כמ"ש אא"כ רבית אוכלת בהם ה"נ נהגו להגבותה נדוניית' כדי לסלקה מעל היתומי' וכו' מיהו אם ראו ב"ד שהיא טובה ליתומים שלא להגבותה נדונייתה אף ע"פי שניזונת מהם שבקי' לה אדונייהו דאין ניזקקי' לנכסי יתומים עד שיגדלו ע"ש

(כז) כתב הרמב"ם שם הורו מקצת הגאונים שאם היו הנכסי' כנגד הכתוב' בלבד או פחותים ממנה אין נזקקי' לה שהרי אין כאן זכות ליתומי' וכו' ולא חשו לחן האשה וכ' המ"מ דר"ל שאותם גאונים לא כונו פסק הלכה דלא חשו לחן האשה ודעתו לחוש וזה דעת האחרונים וכן כת' הראב"ד ועיקר עכ"ל וכן הסכי' הרדב"ז בתשוב' ח"כ סימן תר"ל דאין לחוש להוראה זו וכתב שם ומסתברא לי דאפי' גאונים אלו לא אמרו אלא בעיקר כתו' ותוספת אבל נכסי נדוניית' או נכסי' שבאו מכח נכסי נדונייתה מגבי' לה ועוד מסתבר' דלאו אמרו אלא בקרקע או במטלטלי' שאינם ברשות' אבל מטלטלי' שהיא תפוסה בהם נזקקי' להגבות' מהם ואין אנו סומכי' על הוראה זו ע"ש

(כח) דין ה' אלמנה שמכרה או נתנה קיים אם נשבעה לבסוף וכו' זה דעת הרי"ף והריטב"א בחי' בפרק אלמנה ניזונת דף צ"ז ע"ב כ' וז"ל אלא מן האירוסי' מ"ט וכו' ואיכא דק"ל דאי משום דתפסיד מזונותיה הא כבר הפסידתו משע' שתבע' כתו' בב"ד דאינה מוכרת עד שתלך לב"ד ותשבע שבועת אלמנה והרי"ף הביא ראיה דאלמנ' שמכר' או נתנה קרקע הראוי לה לכתו' קודם שתלך לב"ד ותשבע שבועת אלמנ' אם נשבעת אח"כ נתנה או מכרה קיים וכו' ואין ראיה מכאן לדבריו דא"ל דמיירי כשנשבעה כבר על כתובתה ואפ"ה לא הפסידה מזונות כגון וכו' ולענין דינא דינו של רבי' ז"ל דאלמנה שמכר' או נתנה שום קרקע קודם שתשבע על כתו' מעשיה בטלים ואף ע"פ שתשבע בסוף ע"כ הרי דהרי"ף ס"ל דאפילו מכרה קרקע קודם שתשבע אם נשבעה אחר כך מכרה קיים למפרע וכ"כ הרשב"א בתשו' הביאה הב"י שהרי"ף הביא ראיה מההיא דפרק אלמנ' וכו' ע"ש והריטב"א דחה אותו וכן הרמב"ן בחו' שם דף צ"ח בבעי' מוכרת שלא בב"ד צריכ' שבועה וכו' דחה דברי הרי"ף דאפשר שנשבע בלא תביעת כתו' כדי שלא יפסידו יורשיה אם מתה ועוד שאפי' תבעה נמי מוכרת שלא בב"ד ואף ע"פי שאין לה עכשיו מזונות וכו' ועוד משכחת לה בתובעת מן האונס שלא הפסידה מזונות כדאיתא בירושלמי ויש מקומות אחרים שא"צ שבועה כגון שפטרה ממנו ומן היורשי' וייחד לה ארעא וכו' ואלמלא שפי' הלכה זו נר' כמ"ש היה אפשר שהדין שאמ' רבי' נכון מאחר דקי"ל נכסי בחזקת אלמנה קיימי ואינו דומה לב"ח דעלמא שזו א"צ ב"ד ואינה כמחוסרת מעשה שהרי בידה לישבע אבל זו השמוע' צ"ת דמדקאמר שבועה סתם משמע שבו' אלמנה הבאה ליפרע מנכסי יתומי' עכ"ל ומ"ש ועוד משכחת לה בתובעת מן האונה שלא הפסידה מזונות כדאי' בירושלמי מרן הב"י סימן צ"ג כתב דהרי"ף לא כתב הירושלמי הזה וגם הרמב"ם השמיטו ואפשר דס"ל כיון דגמר' דידן לא מפליג משמע דסבר שאין חי' בדבר דא"א לא הוה שתיק מיניה ע"ש. אם כן הרי"ף לדעתו דלא קי"ל כהירושלמי אלא אפילו תבעה באונס אין לה מזונות מוכיח ממתני' דשבועה מעכבת המכירה

(כט) כתב הרדב"ז ח"ב סי' תק"א על אלמנה הניזונת מנכסי יתומים ואינה רוצה שהם יירשו כתו' אלא רוצה להקדישה מה תקנה יש לה שלא תפסיד מזונותיה תשו' נכסי צ"ב שהם בעין כיון דנוטלת' בלא שבועה יכולה להקדישם מהיום ולאחר מיתה וכ"ש נ"מ אבל מנה ומאתים ותוס' או נכסי צ"ב שאבדו שאינה יכולה לגבות אותם אלא בשבועה כמו שאינה יכולה להקנו' לאחרים ולא להורישם דקי"ל אין אמש"ל ה"נ אינה יכולה להקדיש כיון שאין לה בהם כלום אלא ע"י שבועה כאלו אינם שלה ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וכו' ע"ש ונר' דנכסי צ"ב שהם בעין ונ"מ יכולה להקדישם מעכשיו ולא הפסידה מזונותיה למאי דקי"ל בסימן צ"ג סי"א תבעה נדונייתה ונפרעת ממנה לא הפסידה מזונות כיון ששיירה עיקר או תוס' וכ' הב"ש דאין היורשים יכולים לסלק לה הכל ע"ש וא"כ יכולה להקדיש הכל מעכשיו ולא תפסיד המזונות ולכאורה אינה יכולה להקדישם מהיום ולאחר מיתה דהוי הגוף מהיום והפירות לאחר מיתה דהוי אוכל פירות של הקדש כמ"ש הרשב"א בתשו' ופסקו רמ"א בח"מ סימן ר"ט ע"ש מיהו הרמב"ם בפ"ו מה' ערכין הלכה ט' כ' וז"ל אמר ה"ז הקדש מעכשיו לאחר ל' יום ושחטו בתוך ל' יום הרי זה אסור בהנאה ואם הקדישו בתוך השלשי' למזבח אינו מוקדש עכ"ל (מבואר דס"ל דאם הקדיש מהיום ולאחר ל' יום דהוי הקדש ודלא כהרשב"א)

(ל) עוד כ' הרדב"ז שם יש דרך א' שלא תפסיד מזונותי' ותוכל להקדיש תשבע שבוע' אלמנ' ולא תגבה כתו' ואחר כך תקדיש מהיום ולאחר מיתה וכ"כ הרי"ף בתשו' שיכולה האלמנה לישבע על כתו' בלא תתבע כתובתה כדי שלא תפסיד מזונותיה בתביעת כתו' ושלא יפסידו יורשיה אם תמות בלא שבועה וכן משמע בהדיא בפר' כל הנשבעי' דמותיב