ערך השולחן אבן העזר קכה

אפילו במקום שאין האב יכול להשביע וכן ללקוחו' וכן דקדק מהר"ם גאלאנטי בתשובו' סימן צ"א ומהרימ"ט ח"מ סימן קכ"א ומהר"ש צרור סימן י"ד מל' הרמב"ם דא"צ לישבע על טענת מחילה ע"ש. ועוד נר' דגבי כתו' דמשביעי' אותה שלא מחלה מדין גלגול נגעו בה כמ"ש הח"מ סקי"א וכ"כ מהרש"ח בתשו' סי' ל"א ואפשר דאינה אלא בגלגול שבו' דצררי ע"ש וכ"כ הרא"ש בתשו' הביאה מהריב"ל ח"ג סימן כ"ו דעיק' שבוע' אלמנ' לא נתקנה אלא משום חשש פרעו' דהוי מלתא דשכיח' אבל משו' מחילה דלא שכיח' לא נתקנה אלא שמגלגלים עליה בשבועה גם על המחילה ואי ליכא חשש פרעו' אין לה שבוע' שמא מחלה ע"ש. וכן כתב מהרלנ"ח סי' פ"א ומהרימ"ט סימן צ"ב ע"ש. ונראה דגם הרמב"ם בה' מלוה שכת' דמשביעי' את הטורף שלא נפרע חובו ולא מחלו וכו' עיקר השבוע' היא על הפרעו' אלא שמגלגלי' גם על המחילה וכ"כ הטו' סי' קי"ד ומשביעי' את המלוה בנק"ח שלא נפרע וכולל בשבועתו שאין זה השטר אמנה ולא מכרו לאחר ולא מחלו ע"ש. והתימא על. הטור בסי' זה שכתב והרמב"ם פ' שצריכה לישבע גם כן שלא מחלה לו וכו' ונר' שאם כתו' בידה א"צ לישבע ע"ז שאלו מחלה לו או מכרה היתה מחזרת לו הכתו' ע"ש דמ"ש ממלוה שטורף שצריך לישבע גם על המחילה

(כה) כתב הב"ש משמע אפילו הכתו' בידה צריכה לישבע שלא מחלה משו' דחיישי' שמא מחלה לו על תנאי שאם יגרש אותה אז ישלם לה לכן הכתוב' בידה ע"ש אבל הרדב"ז בלשו' הרמב"ם סי' מ"ו כתב טעם אחר משום דגבי אשה לבעלה מחילה ומכירה שכיח' ואין השטר שבידה ראיה דגבי אשתו לא קפיד הלכך בין שבאה ליפרע מנכסי יורשים או ליפרע מנכסים משועבדים דטענינן ליתמי או ללקוחות מלתא דשכיחא משא"כ בלוה ומלוה דמכירה ומחילה לא שכיח' ואין טועני' ליורשי' וללקוחות מלתא דלא שכיח' מיהו נ"ל דה"ד בנפרעת אחר מותו אבל הנפרעת בחייו ושלא בפניו אע"ג דהנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבוע' לא משבעי' לה שלא מחלה ושלא מכרה דכיון דגרשה אם איתא דמחלה לא היה מניח בידה שטר הכתו' אלא דמשבעי' לה דילמא צררי אתפסה סמוך להליכתו אבל טענת מחילה ומכירה לא טעני' ליה אלא יבא הוא ויטעון דלא טעני' אלא ליתמי וללקוחו' ע"ש

(כו) דין ג' אם האלמנה רוצה ליטול כתובת' וכו' דאפי' מיתומי' קטנים גובה כתובת' כמ"ש הרמב"ם בפי"ב מה' מלוה וכן אשה שתבעה כתובת' בין אלמנ' בין גרוש' מעמידי' להם אפטרו' ונזקקים משום חן האשה כדי שיהיה לה כלום שתנשא בו האשה לאחר לפיכך אם קפצה האשה ונשאת ואחר כך באה לתבוע כתו' מנכסי יתומים אין נזקקי' לה עד שיגדלו היתומים שהרי אין לה מזונו' והרי נשאת וכ"כ הסמ"ג בעשין צ"ד ע"ש וכ"כ הרשב"א בתשו' ח"ב סי' רמ"ג ורמ"ד דאחר שנשאת אין נזקקין לנכסי יתומי' קטנים ע"ש. וכ' ה' תה"ד סי' רי"ז באלמנה שהיא מניק' שצריכה להמתין כ"ד חדש ובאת' מיד לגבות כתו' אפילו עדין אינה ראויה להנשא מגבי' לה ואפי' את"ל דטעמא דחנא ליתא בכה"ג מ"מ נזקקים מטעם דמפסדת מזונות ומלשון הרמב"ם מוכח בהדיא דטעמא דמזונות נמי איכא ועוד נראה דאפילו לטעמא דחינא י"ל דנזקקי' בנ"ד דאע"ג דעדיין לא הגיע זמנה להנשא מ"מ ע"י שנפרעת כתו' ויצא הקול שיש לה ממון יהא לה קופצין לשדך וכו' וכ"ש לפרש"י דפרק אלמנה גבי הא דמוכרת שלא בב"ד דטעמא נמי משום חינא הוא כדאיתא התם ופירש רש"י כדי שיהא חן לאנשים בעיני הנשים וינשאו להם ולפי טעם זה אין חלוק אם עדיין אינ' ראוי' לינשא אבל התוס' שם פי' הא דקאמר גרושה נפיש חן דידה משום דצריכה חן יותר שהיא בזויה מאלמנ' משמע כפירוש הרמב"ם דטעמא דחינא כדי שיהא לה כלום לינשא בו עכ"ל. וכבר התוס' בפ' הנזקי' בד"ה משום חינא וכו' דחו פירש"י וכ' ונר' כפ' ר"א כדי שיהיו הכל קופצים עליה לישאנה וכן איתא בירושלמי שם והרשב"א בתשובה הבאה הב"י כ' דאפי' הוא זקינה שאינה ראויה לינשא נזקקי' לה וכ"כ הב"ש סקל"ג ומשמ' אפי' לדעת הרי"ף הדין כן בזקנה ע"ש ותשובת הרשב"א היא בח"ד סימן מ"א והסכים שם עם הרמב"ם כדי שיהא לה כלום לינשא בו וז"ל ומ"מ הדין עם האשה דאפילו היא זקינה רוצה לינשא שרוצ' אשה בקב ותפלות וכל שהיא יותר זקינה צריכ' חן יותר כמ"ש בגרושה ועוד דהרמב"ם נר' שהוא סובר ששתי הלשונות שנאמרו בפ' שום היתומים בכתובת אשה משום מזוני ולמ"ד משום חינא שניהם אמת ומשום מזונות איכא ומשום חינא איכא וא"כ ת"ל הכא משום מזוני ולפיכך בין כך ובין כך הדין עם האלמנה עכ"ל. ונראה דאלמנה שנתארסה אע"ג דהפסידה מזונותיה כמבואר בסי' צ"ג ס"ז נזקקי' לה לגבות כתו' מיתומי' דדוקא נשאת לאחר אין נזקקי' לה אבל ארוסה כיון שלא נשאת צריכה חן ונר' דה"ד עיקר כתו' ותוס' אבל הנדוני' אין נקראת כתובה כמ"ש הרמב"ם ברפי"ו מהלכות אישות וכתב המ"מ נראה שהוא סובר שאין הנדוניא בכלל הכתו' לשום דבר אלא לדברי' שפי' רבי' שהוא ככתו' אבל בכל מה שסתם הוא דין הנדוניא כדין חוב בעלמא וכו' ע"ש וא"כ ה"נ אין נזקקי' לה לגבות הנדוניא דהוי כחוב בעלמא דהא אפילו נפרעת נדונייתה לא הפסידה ואם תבעה עיקר ותוס' בלבד הפסידה מזונות כמבואר בסימן צ"ג סי"א וי"ב ע"ש ואם כן דוקא בעיקר ותוס' נזקקי' לה משום מזונות. אבל הנדוניא כיון דלא הפסידה מזונות בכך אין נזקקי' לה ומשום חן נמי ליכא אלא בעיקר ותוס' וכ"כ הרמב"ם בתשו' בס' פאר הדור סימן דאם היורשים קטנים אין מגבי' לה נדונייתה דקי"ל אין נזקקי' לנכסי יתומי' אא"כ רבית אוכל בהם או לכתו' אשה משו' חינא וזו דינה בתביעת הנדוניא כדין כל בעלי חובות ע"ש ולפי מ"ש בסי' צ"ג דאם גבתה אפילו מקצת הנדונייא אם ירצו היורשים יכולים לפרוע הכל ויפטרו ממזונותיה אפשר דנזקקי' לנכסי יתומים להגבותה נדוניית' ויפרעו לה ב"ד הכל כדי לפטרה