ערך השולחן אבן העזר קכד

ה"מ וכו' אבל פטרה בשעת מיתתו ואמר תנו לה כתו' ואל תשביעו אותה דבריו קיימי' ונוטלת שלא בשבו' וכו' ע"ש משמע דוקא אמר בפי' אל תשביעו אותה אבל צוה ואמר תנו לה כתובת' לבד צריכ' לישבע והרשב"ץ ח"א סימן ס' כ' וז"ל אבל א"ל דכיון שהבעל הודה לה בשעת מיתתו בכתוב' שאינה צריכה להראות כתובתה אבל אין זה ברור דשמא אחר מיתתו נפרעה מכתובתה וכגון זה טועני' ליורש כמ"ש הרמב"ם בפרק י"ב מה' אישות אבל מ"מ אין הדין להגבות' כתובתה ומזונות אפילו כשתוצי' כתו' לפי דעתי לפי שהיא בחזקת עכו"ם מפני השמד וכו' וזו אי אפשר להשביעה לא בב"ד ולא חוץ לב"ד ולא להדירה שהרי חשודה היא על כל התורה וכיון שאינה נשבעת אינה נוטלת ואפי' שהבעל מודה לה בכתובת' וצוה שיתנו לה מנכסיו מאה ליטרה בשביל כתו' אפ"ה אינה נוטלת אלא בשבועה דלא עדיפא האי הודאה מנאמנות שכתב לה נדר ושבועה אין לי עליך ואפילו הכי יורשיה משביעי' אותה אם נעשית אפטרופא אחר שמת בעלה כדאיתא בפרק הכותב וזו כיון שנעשית אפטרופא ונשארו כל נכסי בעלה ברשותה אינה נפרעת מן היורשי' אלא בשבועה וכו' עכ"ל. הרי דס"ל דאם הודה וצוה בשעת מיתה שיתנו כתוב' אפי' אין שטר הכתו' בידה גובה בלא שבו' ודוקא אם נעשית אפטרופא לאחר מיתת הבעל צריכה לישבע כמו בנאמנות בסי' צ"ח ע"ש והרמ"ה בפ' יש נוחלין סי' קצ"ו גבי שכ"מ שאמר תנו מאתים זוז לפ' בע"ח כראוי לו נוטלן ונוטל חובו ומוקמי' כר"מ דדייק לישנא יתיר' וכו' כ' וז"ל וכ"ת ממאי דלטפויי מילת' אחריתי דילמא השתא נמי בחובו קאמר וכי איצטריך למיפטריה משבועת הבא ליפרע מנכסי יתומי' איצטריך דאי נמי משום דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים ואהני ליה תנו למגב' מיד מיתמי הא ל"ק דכיון דאוקימנא לברייתא כר"מ ומטעמא דלא צריך וקאמר ממילא שמעת דכי אוקימנא באנפ' דהו"ל למגב' חובו מסתמא אפילו מיתומים קטני' בלא שבועה הוא דאוקי' והיכי משכחת לה כגון דקבל ליה זימנא דלא ליגבי אלא לאחר מיתה דקי"ל כר"ל ואפי' מיתמי א"נ דהימניה וכו' עש"ב הרי דבלא"ה אמרי' דל"צ למי' תנו אלא לגבות מן היתומי' בלא שבועה ואם הם יתומים קטני' לגבות מהם מיד בשבועה וא"כ לגבי כתו' דבלא"ה נגבית מיתומים כי אמר תנו לפוטרה משבו' קאמר והרשב"א בתשוב' ח"ב סי' ס"ב על ראובן שצוה מחמת מיתה וכ"כ בשטר צוואתו היו עלי עדים וכו' ותנו לאשתי חמשה אלפים דינרים וכללתי בכלל ממון זה סך הממון שבשטר כתוב וכו' ובקש היורש להשביעה לפי שאף שחייב מודה בשעת צוואה שמא בין צוואה למיתה פרעה או התפיסה צררי ואע"פ שצוה מחמת מיתה לתת לה הסך הנז' בכתובתה דין היורשים במקומו עומד להשביעה וכו' והאלמנה טוענת שאין עליה שבוע' דחשדא דצררי ליכא דכיון דחייב מודה שבועה אין כאן וכו' תשו' הדין עם האלמנה שגובה כל ה' אלפים דינרי' שצוה הבעל ואין עליה שבו' כלל לפי שהיא יכולה לומר משום מתנה אני נוטלת וכההיא דגרסי' בפ' י"נ שכ"מ שאמר תנו ר' זוז לאשתי בכתו' רצתה במתנה נוטלתן רצתה בכתובה נוטלתן ואם רצה בעל חוב או האשה ליטול במתנה נוטלי' אותם בלא שבועה כלל כל זמן שהם באים ליטול מן היתומים שבן כחן יפה שאלו באו ליטול מחמת החוב או מחמת הכתו' מן המשועבדים המואחרי' לא יגבו אלא בשבוע' כדאמרי' בר"פ אלמנה ניזונת גבי פלוגתא דר' יהודה ורבי יוסי באלמנה מוכרת וכו' אע"פ שאמר וכללתי בכלל ממון זה סך ממון הכתו' בכתו' לא רצה שנטול סך כתובתה מחמת כתו' והשאר משום מתנה אלא אם תרצה תטול אותם מחמת המתנ' ותפקע כתובת' וכשהיא באה ליטול אותם משום מתנה נוטלתן בלא שבוע' שכך כחה יפה כמ"ש ולפיכך גם מה שטען היורש שחוששי' שמא בין צוואה למית' התפיסה צררי אין לחוש כלל דלמתנה אין מתפסין צררי וכו' ע"ש משמע דוקא משום דיכולה לומר משו' מתנה אני נוטלתן ובמתנה נוטלת בלא שבועה אבל כשהיא נוטלת מחמת כתובה אעפ"י שהבעל מודה וצוה עליה צריכה היא לישבע דחיישי' שמא התפיס לה צררי בין צואה למיתה מיהו משמע דאם היורשים היו מצוים תדיר עמו ולא יצאו מן הבית וידעינן בבירור שלא התפיס' צררי א"צ לישבע

וי"א שצריכה לישבע שלא מחלה וכו' זה דעת הרמב"ם בפי"ו מהלכות אישות וכן פ' הרמב"ם בפ' כ"ב מהלכות מלוה שמשביעי' את הטורף בנק"ח שלא נפרע חוב זה ולא מחלו וכו' לכאורה נראה דס"ל דה"נ אם הלוה טען על המלוה בשטר השבע לי שלא מחלת לי צריך לישבע דהרי כ' רש"י בפ' הכותב ובפרק השולח טעמא דאין נפרעין מן היתומים אלא בשבוע' משום דטועני' להם מה שהיה אביהם יכול לטעון ואם היה טוען השבע לי דלא פרעתיך צריך לישבע ע"ש וא"כ אם הוא לא היה יכול להשביעו על טענ' מחילה אין טועני' אותה ליורשי' התוס' בשבועו' דף מ"א בד"ה וכי מה וכו' כ' וז"ל וא"ת תק"ל אמתניתין דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבו' וטעמא משום דילמא אי הוה אבוהון קיים הוה טעין ואמר אישתבע לי אלמא מצי משתבע לי מיהו נראה דטעמא לאו מש"ה הוא דאפי' לא מצי אבוהו' טעין טועני' ליתמי דבפרק הכו' אמרי' כ' לאשתו נקי נדר נקי שבוע' לא תפרע מן היתומים אלא בשבועה אלמא עבוד רבנן תקנת ליתמי אפי' במקום שאין האב יכול להשביע עכ"ל. א"כ א"ל דה"נ אף ע"ג דאין הלוה יכול להשביע על טענת מחילה עבוד רבנן תקנת' להיתומי' אפילו במקום שאין האב יכול להשביע וכן הלקוחו' והא דקי"ל דאין טועני' ליורשים או ללקוחות טענה שאין אביהם נאמן עליה בלא ראיה ה"ד גבי ממון אבל לגבי שבוע' תקנו כן דבקל רמו רבנן שבוע' ובה"ג כ' מהר"ם בתשו' המי' דשייכי לס' משפטי' סימן ן' ע"ש וא"כ אפשר שכן דעת הרמב"ם דאין הלוה יכול להשביע את המלוה על טענת מחילה דוקא לגבי יורשי' כ' דמשביעי' את האלמנ' שלא מחלה כתו' וכן לגבי לקוחו' משביעי' את הטורף שלא מחל דעבוד רבנן תקנת' להיתומים להשביע