ערך השולחן אבן העזר קיט

משמע דב"ח לא משכחת לה דנפרע והא דפסקי' בפ' החולץ כר"י לגבי ר"ל לבר מתלת כבר כת' הריטב"א בחי' שם דאיכא אחריני דהלכה כר"ל משום דסוגיא כותיה או דתניא כותיה ולא נאמרו הכללות אלא על הרוב ומן הסתם ולכך אין למידי' מהם אפי' במקום שנאמר בהם חוץ וכו' ע"ש א"כ ה"נ ר"י לית ליה דר"ל אבל למאי דפסקי' כר"ל נפרע הב"ח אפי' מיתומים קטנים וכן מצאתי להסמ"ג עשין צ"ד וז"ל ואפי' תוך הזמן אמר ר"י דאין נזקקים להם מדהוצרך לתרץ שם תי' דחוקי' אליבא דר"י ואינו מתרץ הב"ע בתוך הזמן אמנם מזה אין הלכה כר"י אלא כר"ל שסובר בב"ב דתוך הזמן נזקקי' ומה שאין רבא פוסק בפ' החולץ הלכה כר"ל בארבע זהו מפני שחולק בב"ב על ר"ל אבל אנו סוברים כר"ל בד' כך פסק ריב"א עכ"ל וא"כ אפשר דהתו'דהחולץ ודפ' מ"ש ס"ל הכי דמדלא הוסיף ר"י אלא כתו' אשה וגם מדדחיק לתרץ אליביה ולא מתרץ הב"ע בתוך הזמן ש"מ דר"י לית ליה חזקה דר"ל וא"כ אלמנה אינה גובה אפי' נצ"ב אלא בשבועה ואם מתה אין אמש"ל אבל למאי דפסקי' כר"ל דנפרע אפי' מיתומים קטנים חוב בתוך זמנו בלא שבועה כ"ש אלמנה דנפרעת מנכסי צ"ב בלא שבועה ובזה ניחא מה שהק' הח"ה בפ' מ"ש על התו' דטפי הו"ל להק' כן בפשיטות לרב ושמואל דאמ' אין אמש"ל ל"ל טעמ' דחזק' ת"ל וכו' וכן תק"ל לר"ל יחלוקו והלא אין אמש"ל ומסתמא ל"פ ר"ל ארב ושמואל ע"ש ומהרשד"ם בסי' קל"ב כ' דמדברי התוס' דגיטין משמע דוקא במנה ומאתים והתו' דהוי בתנאי ב"ד חיישי' אבל הנדוניא הוי כשאר חוב בתו"ז דא"צ שבועה ואע"ג דהתוס' בפ' מ"ש נר' דלא מחלקי וכ"כ בתשו' ת"הד סי' ש"ל וז"ל מק' שם התוס' היאך טוענים יורשי האשה על מנה ומאתים ואפי' על נכסי צ"ב אפי' מת הבעל תחלה לא ירשו הם כיון דלא נשבעה האשה על כתובתה דקי"ל אין אמש"ל מ"מ נר' מתוס' דגיטין עיקר שהרי הטור כ' וז"ל אבל כל נכסיו בין נ"מ בין נצ"ב יורשיה יורשי' אותה אפי' באלמנה שאינה צריכה לישבע עליהם וא"ל דהתו' דפ' מ"ש מיירי היכא דליכא שטר כתו' אבל היכא דאיכא שטר כתובה לכל הפחות בנדוניא אינה צריכה לישבע וכו' ע"ש וליתא דא"כ מנ"ל להתוס' דמיירי מתני' בדליכא שטר כתובה אימא דמתני' מיירי בדאיכא שטר כתובה לכך הצריכו לטעמא דחזקת' למ"ד בחזקת יורשי הבעל משום כיון דהאשה אינה צריכה לישבע על נצ"ב הו"א שהם בחזקת יורשי האשה והתו' שם כ' בשלמא לב"ש דאמרי יחלוקו שחצי בחזק' יורשי האשה אין להקשות כלום דאין אדם מוריש שבו' לבניו דהא אית להו לב"ש כל העומד ליגבות כגבוי דמי והוי כמו שמוחזקים בממון וכו' משמע כשיש שטר כתו' דלב"ש שטר העומר ליגבות כג"ד א"כ לב"ה אפי' יש שטר כתו' צריך שבו' ובר"פ אע"פ דאר"י תנאי כתו' ככתו' וכו' לשבועה כ' התוס' פ"ה לענין עד א' מעידה שהיא פרועה ונפרעת שלא בפניו וכו ולא א"ש למאן דמשוה שאר שטרות לכתו' ונר' משום דבפ' הכותב גבי הנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבו' אר"א לא שנו אלא לכתו' אשה משום חינ' אבל ב"ח לא ולדידיה א"ש דהא דאמרי' תנאי כתו' ככתו' לשבועה היינו לנפרעת שלא בפניו דבחוב אינו נפרע וקמ"ל בתוס' כתו' ככתו' ונפרעת שלא בפניו בשבו' אבל לרבא ור"נ דאמ' אפי' ב"ח וכו' לא א"ש דאפי' תוס' הוי כחוב ונפרעת שלא בפניו בשבועה וק' הרי בחוב בתו"ז אפי' יש עד א' נפרע שלא בשבו' ושלא בפניו לכך אשמעי' דתנאי כתו' ככתו' דאפי' הוי בתו"ז לא תפרע אלא בשבועה אלא נר' דס"ל להתוס' דאפי' נצ"ב דהוי כחוב לא תפרע אלא בשבו' דכיון דאלמנה יש לה כתו' בתנאי ב"ד מתפיס לה צררי אפי' בנצ"ב גופייהו שאינם תנאי ב"ד וכ"ש תוס' כתו' דאפי' לא הוי ככתו' כיון דמתפיס לה צררי על הכתו' מתפיס לה צררי ג"כ על התוס' ושוב ראיתי למהרח"א בס' מוצל מאש סוף סי' נ"ז דחה כן בפשיטות דברי הנ"מ ע"ש גם הרא"ה בס' א"ז שם כ' וז"ל ויש מתרצים דאצטריך דאלו מדינא כל כתו' ראויה ליגבות מן היתומים בלא שבועה דהא בתו"ז הוא וכו' אלא משום דכתו' הוי תנאי ב"ד חיישי' לצררי אבל תוס' מ"ד דל"ל ביה האי טעמא ובתו"ז לגמרי הוא ותגבה בלא שבועה קמ"ל וליתא דשעת מיתה זמנו הוא כדכתי' בב"מ והכי מוכח בגיטין בפ' השולח וכ"כ הרמב"ן ע"ש הרי דהרמב"ן והרא"ה ס"ל דשעת מיתה זמנו הוא ואפי' לא הוי התוס' כתנאי ב"ד חיישי' לצררי וה"ה נכסי צ"ב והיינו מדפרכי' בפ' השולח מאי אריא אלמנה אפי' כ"ע נמי דהא קי"ל וכו' וא"א לימא דנקט אלמנה אע"פ שהוא בתו"ז אלא דשעת מיתה זמנו הוא וכן הדין בכל חוב שהתנה שלא יפרע בחייו חיישי' שמא התפיס צררי בשעת מיתה ולא יפרע מן היתומי' אלא בשבוע' וכ"כ הרא"ש בפ"ק דב"ב שכן תי' ריצב"א דבכתו' נמי לא חיישי' לצררי תוך זמנו אלא שכ"מ סמוך למיתתו אורחיה להתפיסה צררי כדי שלא תתבזה אלמנתו בב"ד וכו' ע"ש וא"כ נר' דה"נ נכסי צ"ב לא תגבה אלא בשבוע' מה"ט וה"ה לנפרעת שלא בפניו וכ"כ הרמב"ן הובא בס' א"ז למציעא דף ז' דהא דנפרעת שלא בפניו והנפרעת מן היתומים לא תפרע אלא בשבוע' משום דחיישי' דסמוך למיתה אתפס' צררי שלא תהיה צריכה לדון עם היתומים וכו' וכן מי שהלך למ"ה איכא למימר כשהלך סמוך לפרישתו אתפסה צררי וכו' ואע"ג דגבי הקובע זמן לחבירו גבי אפי' מיתמי הכא שאני כיון דמת הגיע זמן הוא אבל מחיים לא חיישי' דלא גרע מקובע זמן לחבירו ועדיפא מיניה דאלו בקובע אם מצא שטר בשוק אע"פ שלא הגיע זמן חוששין לפירעון ובכתו' אין חוששין עש"ב א"כ דעת הרמב"ן והרא"ה וריצב"א דשעת מיתה הוי כהגיע זמן וחיישי' לצררי ואפי' נצ"ב דלאו תנאי ב"ד לא תפרע אלא בשבועה וזה דעת התו' בפ' מ"ש ובפ' החולץ וכ"כ המ"מ פ"א מה' אישות דאם נאבדה הנדוניא או נפחת' ובאה לגבות מן היורשים צריכה לישבע ואם מתה בלא שבו' ודאי אין יורשיה נוטלי' כלום דלא עדיף מחוב בעלמא דכל שמה לוה בחיי מלוה ואח"כ מת הלוה אין יורשים נוטלים כלום וכ' המש"ל אין ספק שהדין אמת שכ"נ דעת התוס' בפ' מ"ש וכו' דס"ל דמתני' סתמא קתני נכסי' בחזק' אפי' נאבדו ונפחתו וכו' אבל מ"ש המ"מ דלא עדיף מחוב בעלמא תפסו עליו גדולי האחרונים דחוב בעלמא בתו"ז א"צ שבועה וכו' עש"ב וכבר כתבתי דברי הרמב"ן והרא"ה דשעת מית' הוי כהגיע זמן ולא עדיף מחוב אחר שהגיע זמנו וכן נר' דעת ריצב"א וכ"כ מהר"י ן' מיגש בתשו' סי' ר"ח דאם היו בנכסים שהניח הבעל מה שהוא ידוע שהוא מאותה נדוניא או מי שקנה אותו מדמיה יטלו אותה יורשיה אע"פ שמתה בלא שבועה שלא היתה האלמנ' מחוייבת