ערך השולחן אבן העזר קט

אפסדה אנפשה בידים שהרי עשתה לצורך מזונות א"נ דלקוחות שלקחו אחר שמכרה עכ"ל א"כ נר' דהטור ס"ל כתי' א' דמכרה למזונות תטרוף מלקוחות שקנו מבעלה לצורך כתובה ואין יכולים לומר לה הנחנו לך מקום לגבות

(כט) הגה אם אין כאן בני חורין כ"כ הנ"י בס"פ י"נ הביאו מרן הב"י בח"מ סי' רנ"ב שאין אלמנה ניזונת ממקבלי מתנת שכ"מ אלא באין שם נכסים אצל היורשים וכ"כ ר"י עכ"ל

עוד כתב מרן הב"י שם וז"ל כ' הר"י ן' הרא"ש שנשאל על הנותן מתנת בריא מעכשיו ולאחר מיתה אם תיזון אלמנתו מאותם נכסים והשיב שדינה כמתנת שכ"מ ואלמנתו ניזונת מנכסיו וחלקו עליו כמה חכמים ואמרו שדינה כמתנת בריא ואינה ניזונת ממנה ע"ש וכ' ה' משפט צדק ח"ב סי' י"א דמהר"י ן' הרא"ש יחיד ואין המוחזק יכול לומר קי"ל כותיה ומ"ש המ"מ פי"ב מה' זכיה דיש מי שפי' שהיא כמתנת ש"מ שיכול לחזור בו עד שעת מיתה וכו' דוקא לענין שיכול לחזור בו הוי כמתנת שכ"מ אבל לענין מזונות מודו דלא תגב' דלא מפשי' מחלוקת רק לקרב הסברות כל האפשר וכו' ע"ש וכן מצאתי בתשו' החכמים למהר"י ן' הרא"ש סי' פ"ד וזל ועוד אני אומר שאפי' את"ל דרב אלפס לא בעי תרתי שיהא מדרבנן ולא קני אלא לאחר מיתה אלא דבחד מנייהו אלמנתו ניזונת מנכסיו הכא אינה ניזונת כיון דאיכא תרתי שהיא מן התור' וקונה מיום המתנ' דכל מתנ' שכתוב בה מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה כשמת ולא חזר בו קונה למפרע מן התורה תדע דהא מקדש אשה בזה הלשון מקודשת למפרע והבא עליה בא על א"א וכי תימא היא נמצא מנ"ל שמעי' לה מהא דגרסי' בפ"ק דקידושין ת"ר כיצד מצות ייעוד וכו' משל לאומר לאשה הרי את מקודשת מעכשיו ולאחר ל"י ובא אחר וקדש' בתוך שלשים יום שמקודשת לא' וכו' וכתב ר"י בעל התו' וכן הביאו מור"י הרא"ש בפי' וזל ולא נהירא פי' דאין זו שיטת התלמוד וכו' ועוד ע"כ הא דקאמר משל לאומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל"י מיירי כשפי' בהדיא מעכשיו ההא מקודשת אם לא אחזור בי עד לאחר ל"י דאי בסתם איירי הא איכא למ"ד לקמן בפ' האומר דלא חזרה הוי ולאו תנאה הוי ואע"פ שהלשון שוה לההיא דהאומר אין לחוש אם אין הפי' שוה דכה"ג אשכחן בסו"פ יש נוחלין מהיום ולאחר מיתה מתפרש בתרי גווני דכיון דאיירי בשפי' בהדיא מה צריך ללמד דבר זה מדברי חכמים הילכך נר' שהמשל בא ללמד על הענין ולומ' כי היכי דפשיט' לן התם דמקודשת לא' ה"ה נמי גבי ייעוד אע"ג דלא אמר בשעת מכירה מעכשיו לכשארצה אייעד כיון דמעות הראשונים לקידושין ניתנו הוי כאילו פי' הכי בהדיא והבא עליה משעת מכיר' עד שעת ייעוד יש בו איסור א"א דחל הייעוד למפרע משעת מכירה עכ"ל אלמא שכ"כ הוא פשוט דהיכא דאמר מעכשיו תהא מקודשת לי אם לא אחזור בי עד לאחר ל' יום שהיא מקודשת למפרע וכו' עכ"ל הרי דמתנה מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה אע"ג דבידו לחזור כל ימי חייו ולא חלה עד לאחר מיתה אין אלמנתו ניזונת מהן משום דכשמת ולא חזר קנה למפרע מדאורייתא דהא בקידושין בה"ג אם קדשה אחר בתוך הזמן לא חלו קידושיו דמקודשת היא לראשון למפרע וא"א גמור' היא וכ"כ הרשב"א בחי' לקידושין שם כדברי הרא"ש ע"ש ובפ' האומר שמואל ס"ל הכי באומר מעכשיו ולאחר ל' יום הוי תנאה אם לא אחזור בי ומקודשת למפרע ולא חלו קידושי שני ורב מספק"ל שמא חזרה הוי אבל אם התנה בפי' מעכשיו אם לא אחזור בי לאחר ל' יום לכ"ע חלו הקידושין למפרע לראשון. ומ"מ נר' דדוקא מתנת שכ"מ דאינה קונה עד לאחר מיתה הוי כירוש' דמוציאין ממנה למזונות האשה כמ"ש הנ"י בפי"ן וז"ל ברם נראים הדברים דבמתנה שהיא מחיים אע"ג שהיא מדרבנן כיון שאינ' כירושה יש לה דין מתנ' בעלמא שהיא כמשועבדי' וב"ח לא יגבה ממנה אלא מן היורשים ע"כ וכ"כ החכמים בתשו' מהר"י ן' הרא"ש שם מדכת' הרי"ף הטעם משו' דתרוייהו תקנתא דרבנן משמע דמזונות לא דחו מתנה דאורייתא אפי' משכחת לה דלא קניא אלא לאחר מיתה ואי קונה מחיים אפי' מתנה דרבנן אין מוציאין ממנה דתרתי בעי' שעיקר המתנ' דרבנן ולא יחול הקנין אלא לאחר גמר מית' ע"ש וא"כ הנותן לחבירו שט"ח שיש לו על אחרים בכתיב' ומסיר' דקנין דרבנן הוא או הקנה לו חוב במעמד שלשתן אע"ג דאינו אלא תקנת' דרבנן כיון דקנה מחיים אין מוציאין ממנו למזונות (אה"ן עמ"ש מ"ז בספרו ע"הש ח"מ סי' ס' אות ב')

(ל) הגה הקדיש נכסיו וכו' כ' הב"ש משמע אפי' הקדישן קדושת דמים אינה גובה הכתו' וכו' ולא דק דהטור בח"מ סי' קי"ז כ' דהקדש מפקיע מידי שיעבוד ה"ד כשהקדישו קדושת הגוף אבל קדושת דמים אינו מפקיע אלא יפדנו המלוה בדבר מועט שלא יאמרו הקדש יוצא לחולין בלא פדיון ע"ש

(לא) הוי כמתנת בריא כ' ה' ח"מ משמע אפי' הקדיש כשהוא ש"מ הוי כמתנת בריא אבל המעיין בהר"ן בפ' המדיר יראה דוקא בהקדש בריא אבל הקדש ש"מ דינו כמתנת ש"מ ע"ש ובח"מ סי' ס' אות ג' כתבתי שזה תלוי במחלוקת מהר"י ן' הרא"ש והחכמים שדעת מהר"י ן' הרא"ש שאין הדבר תלוי בין דאורייתא לדרבנן אלא במה שקונה מיד או שאינו קונה עד לאחר מיתה וא"כ ה"נ ש"מ שהקדיש כל נכסיו כיון דלא חל ההקדש אלא עד לאחר מיתה מוציאין ממנה למזון האשה והבנות אבל החכמים חלקו עליו והוכיחו דבעי' תרתי דעיקר המתנ' דרבנן ולא יחול הקנין אלא לאחר מיתה וכ"כ מהר"ם מפדווא סי' כ"ד ומהרב"א סי' י"א דעיקר הטעם במתנה דאורייתא חשיב כמשעבדי אבל במתנה דש"מ שהיא מדרבנן כירושה שוויה רבנן ולא הוי כמשעבדי וא"כ ש"מ שהקדיש כל נכסיו אע"ג דלא חל ההקדש עד לאחר מיתה כיון דאמירתו לגבוה מדאורייתא אין מזונות דרבנן דוחין הקדש דאורייתא ובהשמטות שם הבאתי מ"ש הנ"י בחי' לנדרים דף כ"ט דהרא"ה והריטב"א ס"ל דש"מ שהקדיש נכסיו אע"ג דאם עמד חוזר שלא הקדיש אלא לאחר מיתה מ"מ אם לא עמד אינו חוזר ולא אמרי' בו כל שעמד חוזר במתנתו כדאמרי' להדיוט דשאני הכא דאמירה כמסירה אבל הרשב"א חולק וכו' וא"כ לדעת הרא"ה והריטב"א דאינו יכול לחזור אין מוציאין ממנו למזונות האשה והבנות כיון דחל ההקדש מחיי' דהוי כמקדיש מעכשיו אם ימות: