ערך השולחן אבן העזר קז

דאם שטר כתוב' בידה אפי' אחד שנשאת גוב' כתובת' משא"כ במזונות אבל ראב"ן שם דף ל"ז ע"ב חלק על ר' יצחק הלוי וס"ל דאפי' נשאת לאחר ואין שטר כתוב' יוצא מתחת ידה אם לא עברו ב"ה שנים גובה כתובת דחשיב בתוך זמנו ודוקא אם עברו ב"ה שנים אינה גובה אא"כ שטר כתוב' יוצא מתחת ידה עש"ב ובעל העיטור בדיני כתוב' דף ע"ח הביא תשו' הרי"ף ואח"כ כתב ובעל מתיבות פי' לה בכתו' והכי איתא בתוספת' וכו' ע"ש וכבר דחה ראב"ן הירושלמי מגמ' דפרק השולח דרב נחמן ורב הונא ס"ל דגובה כתובה אפי' נשאת ותניא כוותיה

(כד) דין י"ח אלמנה שאין שטר כתובה וכו' אם תפסה מטלטלי' מנכסי בעלה אין היורשים מוציאי' אותם מידה ותשבע שהיתה לה כתובה ושלא מכרה ושלא מחלה וכו' וזה אפי' למ"ד דאין משביעי' אותה אלא לבסוף לפי שזו תחלת דינ' כסוף דינה שלעולם אינה גובה כתוב' כיון שאין שטר כתובה בידה הרשב"ש סימן רפ"ט ע"ש ועיין בה' ב"ש ס"ק כ"ט

(כה) שמא מחלה כתובת' וכו' אע"פ שלא טען יורש טועני' אנו לו כ"כ הרמב"ם פי"ב ופי"ח מה' אישות וכ"כ מהר"י ן' מיגש רבו בתשו' סי' ק"מ ע"ש וכ"כ המ"מ בפי"ו דין כ"א דהבעל יכול לטעון פרעתי או מחלה לי וידוע דלעולם טועני' ליורש ע"ש וכ"כ הרשב"ש בתשוב' סי' תקל"ז דאם ליכא שטר כתובת' וטען מחלה לי נאמן וטועני' נמי ליתומי' משום דרגלים לדבר דא"א דלא מחלה למה אבדה שטר כתובת' ע"ש ונרא' דס"ל דטענת מחילה לא שכיחא ואין טועני' לה ליורשי' אלא דהכא כיון דאין שטר כתובה בידה הוי ריעות' דאם לא מחלה למה אבדה אותה וכה"ג קי"ל בח"מ סימן ס"ד ס"ו במוציא שט"ח אפי' הוא בתוך זמנו ויש בו נאמנות לא יחזיר דחיישי' לפירעון דאע"ג דחזק' אין אדם פורע בתוך זמנו כיון דאיכא ריעות' דנפילה חיישי' שמא פרע ולכך לא נזהר בשמירתו ע"ש וה"נ אע"ג דמחי' לא שכיחא כיון דאיכא ריעות' חיישי' לה וכ"כ מהרימ"ט חח"מ סי' קכ"א ע"ש וכן מצאתי למהר"י ן' מיגש בתשו' סי' ר"ט שכ' וז"ל שאף ע"פ שאמרו חזקה לא עביד איניש דפרע גו זמני' ואמרו הלכה כרשב"ל ואפילו מיתמי וכו' אלמנת להיותו חס עליה ורוצה בכבודה גם אחר מותו שלא תתבזה בב"ד ניחוש שהוא התפיס' צררי בחייו שתגבה מהם כתובת' לאחר מותו והואיל והיה זה אפשר ראוי שלא תגבה כתובת' מן היתומי' אלא עד שתביא כתו' ואם לא הוציאה אות' יש לנו לומר שמא התפיס צררי כדי כתו' ולקח ממנה כתוב' וקרע אותה או שמא מחלה לו כתו' כמו שאנו דנין בכל ב"ח שבא לגבות מן היתומים שאין לו לגבו' מהם אלא בהבאת שטר וכו' עכ"ל הרי שכ' דאינה גובה מהיתומי' דטועני' שמא מחלה כתובת' כמו ב"ח שאינו גובה מן היתומי' אלא בהבאת שטר והיי' במלוה בשטר דאפי' היא בתוך הזמן אינו גובה מהיתומים עד שיביא השטר דאם נאבד השטר הוי ריעות' דאלו במלוה ע"פ בתוך הזמן גובה מהיתומי'

(כו) דין י"ט אלמנה ניזונת אע"פ שלא נשבעה וכו' דעת הרא"ש דאפי' בלא שטר כתובה ניזונת בלא שבועה וכ"כ הרשב"א בתשוב' הביאה הב"י והיא בס' תולדות אדם סימן קס"ה עש"ב וכ"כ ראב"ן בס' דף קל"ב דפוסקי' לה מזונות בלא שבועה לפי שתשבע לבסוף בשעת גביית כתובה וכ"כ בעל העיטור בדיני כתו' דף ע"ט ע"ש ובתשו' מהר"ם הארוכות סי' שי"ח הובאה כ' רבי' שמשון בן אבוהם וז"ל ומטעם זה נמי דין הוא שתועיל תפיסה למזונות אפי' לאחר מיתה דקי"ל כמ"ד למזונות לא בעי' שבוע' ומודה ר' עקיבא היכא דלא בעי שבוע' דינתן לכושל שבהם וכו' ע"ש אבל הרמב"ם בפי"ח מהלכו' אישות סובר דאפילו שטר כתוב' בידה אינה ניזונת אלא בשבועה וכבר כ' מרן הכ"מ שם ומהרלנ"ח סי' ק"מ דעיקר הגי' בהרמב"ם שתביא כתוב' ותשבע דבלא כתוב' אפי' תשבע אין לה מזונות וביש לה כתובה צריכה לושבע וכן הסכים הרשב"ץ בתשו' ח"א סימן ס' ע"ש וכ"כ מהר"ש דוראן חוט המשולש סימן י"ז שכן דנין כהרמב"ם ואין פוסקי' לה עד שתשבע ע"ש וכ"כ הרשב"ש בתשו' סי' רפ"ט וסימן תר"ח דאם שטר כתוב' בידה צריכ' שבוע' על המזונות דאם אין שטר כתוב' יוצא מתחת ידה אין לה מזונות כדעת הרמב"ם וכ' שם הרשב"ש ואע"פ שהרמב"ן בחי' בפ' השולח סתר טעמי הרמב"ם דמ"ש דמזונות דא"א מן התור' ליתא דמוכח בגמ' דמזונות דא"א מדרבנן וכו' ואי דטועני' ליורש ה"נ טועני' למי שאינו בפנינו דכשם שאין נפרעי' מהיתומי' אלא בשבוע' כך הנפרעת שלא בפניו וכו' אין בלשונו זה הוכחה במה חולק על הרמב"ם דאפשר שסובר כשם שאין אלמנה נוטלת מזונות עד שתוצי' כתוב' כך אין האשה שהלך בעלה למ"ה נוטלת מזונות עד שתוצי' כתובה א"נ כשם שנוטלת מזונות אשה שהלך בעלה למ"ה אע"פ שלא הוציא' כתוב' כך נוטלת אלמנה מזונות אע"פ שלא הוציא' כתוב' ואין בל' זה הכרע לפי שיכולי' אנו לפרשו כו"כ אלא שמצאתי לו שסובר שאלמנ' אין לה מזונות שהרי כ' בפ"ק דמציעא תשוב' להרי"ף דאלמנה שלא הוציאה כתו' חוששי' שמחלה או אתפסה צררי ואין לה כתו' ולא מזונות והוא הביא ראיה מתשוב' זו לסברתו שסובר דאלמנה אין לה כתו' עד שתוציא שט"כ משמע דאף למזונו' כן דעתו ועוד מאחר שהוא סובר דאין לה כתו' ה"נ משמע דסבר דאין לה מזונו' דמזונות תנאי כתו' נינהו ואי ליכא כתו' ליכא תנאי כתוב' ועור מדחיישי' למחלה ולצררי לית לה מזונו' דמוחלת כתו' אין לה מזונו' וכ"ש נפרעה דאין לה כלום וא"כ מוכח שהרמב"ן סובר דאפי' אשה שהלך בעלה למ"ה אין לה מזונו' מאחר שהוא מדמה אלמנה להלך בעל' ובאלמנ' סובר דלית לה וכו' עכ"ל ודברי הרמב"ן באו בש"מ למציעא די"ז ומשמע דס"ל דבמקו' שכותבי' כתו' ועכשיו אינה בידה רגלים לדבר שפרעה ואתרע מעב"ד ואין לה לא כתו' ולא מזונות עש"ב אבל בחי' בפרק השולח לענין שבוע' מיירי אם הוציאה כתו' ותובעת מזונות דהרמב"ם ס"ל דאלמנה צריכ' לישבע בתחי' ודחה דבריו הרמב"ן ומסיק דאלמנה נמי פוסקי' לה מזונות בלא שבוע' כמו באשה שהלך בעל' למ"ה ומ"ש הרמב"ן שם דאומרים משו' דמזונו' א"א ד"ת וכו' דהרמב"ם בפח"י לענין שבועה לא כ' טעם זה אלא לפי שזו באה ליפרע מנכסי ותומי' וכל הנפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אבל בפי"ב לענין אם אין שט"כ בידה כ' דאשה שהלך בעל' למ"ה פוסקי' לה מזונו' בחזקת שלא נטלה ולא מחלה הואיל ויש לה מזונו' מה"ת משא"כ אלמנ' וכו' ונראה דס"ל