ערך השולחן חושן משפט חלק ג פח

ד' ואם החזיר לו המנה והעני וכו' כתב המ"מ שכן מצא בתשובות הרי"ף שאם העני הלוה השליח חייב משמ' דוקא העני אבל אינו יכול לתבו' השליח עיין שם בהלח"מ ועיין בה' כנסת הגדולה וז"ל הרי"ף בתשו' סימן קי"א שאלה על לאה שהיתה לה שטר משכונה על חצר של ראובן ובקשה לצאת מאותה מדינה ועשתה שמ' שליח לקבל לה אותו ממון וקבל אותו שמ' באחריו' עליו ועל אשתו וכ' שמ' על עצמו שממון זה קבלו מאותו חו' שהיה ללאה אצל ראובן ולאחר זמן וכולי פייס את שמ' עד שהחזיר לו אותו ממון וכו' תשובה כיון וכו' מחייבי' את שמ' לפרו' לה כל הממון לפי שכבר זכה לה בו ועשה ברשותו וזה שהחזירו לראובן איהו אפסיד אנפשיה וכן אמרו הילך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר וז"ש חייב באחריותו אם נתנו השליח מעצמו אבל אם נתנו בצווי בעליו ובשליחותו אינו חייב באחריותו ומכל מקום בין נתנו מעצמו בין שלא נתנו מעצמו אם בא לחזור אינו חוזר שכבר זכה בו לבעלים ואם מחזירו חייב לשלם עכ"ל משמ' דיכול לתבו' השליח וחייב לשלם כמו שהוא בשליחות המלוה והחזירו דהלוה נפטר מהאחריות והשליח חייב מדינא וכן כת' ראב"ן בס' דף קל"ו דאם השליח החזירו חייב לשלם למלוה ולמפקיד עיין שם ולא חי' בין יש ללוה נכסים או אין לו נכסים וכן כתב הג"א בשם א"ז דיכול לתבו' מי שירצה וכן הסכי' הרב שפתי כהן עיין שם

ח' דין ב' הא דבפקדון וכו' כ' הסמ"ע אבל בהלוא' דלהוצאה ניתנה וכו' וכן הוכיח מהרש"ל פרק קמא דגיטין סי' מ' דבהלואה אפילו לא הוחזק כפרן איני יכול לחזור ודחק להגיה דברי התוספות שם דקאי על מעשה אחר וכו' עיין שם באורך אבל ראב"ן בספ' דף קל"ו כ' והוא אם תב' המלוה או המפקיד לאו המשל' את שלהם וכפר דניחא ליה למלוה או למפקיד דנפיק מיד המשלח אבל לא כפר במלוה וכו' אם בא המשלח לחזו' חוזר דאין רצונו שיהא פקדו' ביד אחר וכו' עיין שם הרי דגם בהלואה סבירא ליה דיכול לחזור ואם כן אפש' שכן דעת התוספות כמ"ש הרב ח"ה שם אבל הריטב"א בחי' שם כתב וכולהו רבוותא פסקו כרב דהא תניא כוותיה ואם כן בעלמא אפילו לא הוחזק כפרן ובפקדון כשהוחז' כפרן הולך ותן כזכי וחייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר מיהו רבינו נר"ו אומר דהא ברייתא לאו תיובתא דשמואל היא אחר דאוקי' לה כשהוחזק כפרן דשמואל נמי מוקי לה בין במלוה בין בפקדון כשהוחזק כפרן והוחזק כפרן אפילו שמואל מודה דאם בא לחזור אינו חוזר וכו' וכיון שכן קיימא לן כשמואל דה' כוותיה בדינים ואם בא לחזור חוזר עיין שם ואפשר דראב"ן סבירא ליה הכי ופס' כשמואל דבין במלוה בין בפקדון דהוחזק כפרן ואם בא לחזור אינו חוזר אבל כשלא הוחזק כפרן יכול לחזור אבל הרמב"ם ושאר פוסקים פסקו כרב דברייתא כוותיה ובמלו' לעולם אינו יכול לחזור

ו' דין ד' ויש מי שאומר וכולי וכן מסתברא הב"ח וכן כתב רב א' בשו"ת חוות יאיר סימן רט"ז דאף שמרן בש"ע כ' ב' הדעות ולא הכריע הרי הטור כ' אבל הרמ"ה וכולי נר' דעתו כהרמ"ה שכ' באחרונה וכן הכריע הב"ח עיין שם וליתא דמרן סתם (א"ה עכ"מ)

ז' דין ט' אפילו אם מת המקבל בחיי נותן וכולי אע"ג דמתנת שכ"מ לא חיילא אלא לאחר וגמר מיתה שאני מתנה זו שהוציא הממון מתחת ידו דעתו שיקנה מיד כ"כ מרן בב"י הטעם לדברי התוספות עיין שם וא"כ האומר תנו מנה לפ' ולא מסרו לשליש ומת המקבל בחיי נותן לא זכו יורשיו וכן כתב הר' יונה בעליות הובא בש"מ לבתרא ד' קכ"ה ע"ב וז"ל ושמעי' מסוגיא זו דש"מ שאמר תנו לפ' מנה ומת מקבל בחיי נותן אין נותנין ליורשי' דכיון דלא זכה בהם מקבל בחייו ואין מתנת שכ"מ קונה עד לאחר מיתה אין יורשיו עומדים במקומו לזכות במתנה שלא זכה וכולי והא דמסקי' בספ"ק דגיטין דהולך מנה לפ' וכו' נר' בעיני דה"ד משום דזכה לשליח כיון דדברי שכ"מ ככתובים וכמסורים דמו דהולך דשכ"מ כזכי דמי וכיון דאיתיא למקבל בשעת מתן מעות והוי כמו שהגיעו לידו וה"ז כנפקד של מקבל בודאי נותן ליורשיו והם זוכים במתנה כשימות הנותן מיהו בחיי נותן ודאי לא זכה המקבל זכייה גמורה שלא יוכל הנותן לחזור בו אע"ג דהוי כמו שהגיעו המעות ליד המקבל שאין זיכוי מועיל בש"מ שלא יוכל לחזור בו שלא היה זכוי אלא מחמת מיתה קנין וזיכוי בעי' כדמוכח בפ' מ"ש ומלישנא דקאמרי' התם הא דאיתיה למקבל בשעת מתן מעות ולא אמרי' דאיתיה למקבל בשעת צואה משמע כמ"ש וכולי עכ"ל הרי שכ' בהדיא דאומר תנו מנה לפ' ומת מקבל בחיי נותן לא זכו יורשיו אבל התוספות בגיטין שכ' דדברי שכ"מ כשמת כמסורים למקבל משעת נתינת שכ"מ או אמירתו עיין שם נר' דס"ל דגם באמירה זכה וכן ראיתי לה' פני יאושע בחי' שם וכן כתב התוס' בפ' מציאת האשה וז"ל י"מ כיון דמלד"ה א"כ מאי אהני הא דדברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמי ואור"ת דלא אמרינן מלד"ה אלא כשהושלש מתחלה לכך א"נ דוקא במת נותן בחיי מקבל אבל דברי ש"מ בכל ענין כמסורים דמו עכ"ל הרי דס"ל דגם באמירה זכה וכ"נ מדברי ר' האיי בספר המקח סוף שער י"ג עיין שם ועיין בתשוב' הב"ח חלק ב' סימן פ"ג וכן מצאתי להרמ"ה בפ' מ"ש סימן צ"ד וז"ל וכל שכן גבי ל' דתנו ותנתן דמהנו בש"מ ולא מהנו בבריא דצואה היא והקנאה בצואה לא שייכא דקנין דברים בעלמא הוא ולא אשכחן דמהני בבריא אל היכא דמסריה לממונא ביד שליש ואמר לו תן חפץ זה או מנה זו לפלוני דהוה ליה כזכי כדאיתא בסוף פר"ק דגיטין א"נ במשליש מעות להוליכן לאחר וכו' ואפי' הכי אם מת המשלח עד שלא חזר בו אף על פי שלא הגי' הממון ליד המשתלח אמרינן מצוה לקיים דברי המת ואלו גבי ש"מ אף על גב דלא אתפסיה לממון לשליש קני אי בעית אימא מטעמא מצוה לקיים דברי המת וכי היכי דגבי הקנאה לא אצרכו לחד מאנפי הקנאה שלא תטרף דעתו עליו ואי בעית אימא ל"ש גבי יטול יחזיק וכיוצא דלשון הקנאה הוא ול"ש גבי תנו דלשון צוואה הוא כולא מילתא גבי ש"מ מטעמא דלשון מתנה הוא וכו' דכי היכי דלא אטרחוה רבנן לאצרוכי חד מאנפי הקנאה שלא תטרף דעתו עליו הכא נמי לא אטרחו רבנן לאקנויי בל' מתנ' ממש שלא תטרף דעתו עליו וכו' עכ"ל מבואר דסביר' ליה דגם באומר תנו מנה לפ' דלא מסר הממון לשליש קנה בש"מ מטעם מצוה לקיים דברי המת או דהוי ל' הקנאה והר' תרומת הדשן סי' ש"ן על ראובן שצוה מחמת מית' שיתן מנכסיו לבת בנו עשרים ליטרא ותקנה בהם חגורה ומת ראובן ואחר ימים מתה האשה בת בנו קודם שהגיעו המעו' לידה והניחה בן קטן כתב וז"ל אבל כיון דהוה ליה בן וכו' אותו בן יורש כל כחה וזכות שהיה לה בעולם בראוי כבמוחזק וכולי אלא שבן ראובן טוען שהצואה לא היתה אלא הבת דתקנה בהם בהני מעות חגורה יפה וכוונתו