ערך השולחן חושן משפט חלק ג פו

בסימן ס"ו ס' כ"ב וז"ל ראובן שיש לו שטר על שמעון ונתנו ללוי בכו"מ והוה שמעון אחד מעדי המתנה ואחר עמו ורצה ראובן לחזור מן המתנ' וטוען שהשטר פסול הוא לפי ששמעון נוגע בעדות הוא שרוצה להעיד כדי שיפטר מבע"ד שהשני נוח לו הדין עמו וז"ל בעה"ת ש' נ"א סוף ח"ד ובהא איכא מ"ד דלא מיקרי נוגע בעדות כיון דלא רווח ליה אלא דשקיל מהאי ויהיב להאי וההיא דח"ה לאו כה"ג דמ"מ לדידי' מסהיד וכולי וההיא דריש ח"ה מוכח כן דקתני כגון דאתו תרי ואמרי אנן אוגרנא מיניה ודרנ' ביה ואוקי' לה בדנקטי אגר בית' בידייהו ואמרי למאן ניהביה אלמא כי הם חייבים לתת השכירות והם מעידים כי זה זכה בו ולא אחר ולא פסלי' להו משום נוגע בעדות דהשני נוח לו ואני אומר כי הלוה נוגע בעדות הוא נקרא כיון שפוט' עצמו מב"ח דהשני נוח לי איתא וההיא וכולי התם הוא מפני שאין עליהם חוב בשטר ואינו עליהם אלא מלוה ע"פ ואלו היו רוצים להפטר מן המערער על הקרק' היו יכולים לפטור עצמם בטענת פרעתי ולפיכך נאמנים אבל כאן שהרי יש ביניהם שטר חוב ואינו יכול לפטור עצמו מן הראשון בטענת פרעתי רוצה הוא להעיר ולזכותו לאחר כדי שיצא משעבודו ויכנס תחת זה השני שהוא נוח לו ממנו וכן קבלתי מפי הר"ן בר מאיר וכולי עכ"ל הרי דאיכא מ"ד ס"ל דלא אמרי' השני נוח לי אלא כשהעד צריך להוציא ולא כשהע' חייב אבל בעה"ת ס"ל דאפי' כשהעד חייב אמרי' השני נוח לי וכן פסק מרן בסי' ל"ז ס' י"א ובסי' ס"ו ע"ש נרא' דאיכא מ"ד ס"ל כדעת הראב"ד דההיא דפ' ח"ה מיירי כגון שכתבו שטר חוב על השכר דאל"כ אינה חזקה כיון שלא אכל פירות א"כ אין יכולים לפטור עצמם מן המערער בטענת פרעתי ואפ"ה לא אמרי' השני נוח לי אבל בעה"ת ס"ל דמיירי במלוה ע"פ ואפ"ה עלתה לו חזקה כדעת הרשב"א והר"ן שם וק"ק על מרן דבסימן ק"מ דין י"ב כ' י"א וכו' וי"א וכו' וכאן סתם דמיקרי נוגע בעדות ומ"מ אפשר דהכא גבי ערב לא אמרינן השני נוח לי דדוקא התם שעשה לו טובה מסתמא נוח לו אבל הכא שהפסידו מסתמא אינו נוח לו

יו"ד דין י"ב בזמן שיש לו חלק וכו' כתב הש"ך נראה דוקא בשיש לו חלק בתביעה עצמה דקרובים פסולים להעיד להמורשה בין לזכות בין לחובה אבל כשאין לו חלק בגוף התביעה עצמה אע"פ ששכרו תלוי אם יוציא דוקא מ"מ הם אינם מעידי' למורשה בממון זה רק שנוגעי' הם ונוגע כשר להעיד לחובה ע"ש ונר' דל"ד שיש לו חלק וכן משמ' מדברי הרשב"ץ בתשו' ח"א סימן ס"ו שכתב בשומר על היין וז"ל ונ"ל דוקא כשאינו נוטל שכר על שמירתו אבל אם הוא נוטל שכר על שמירתו הרי הוא כשלו וקי"ל שאינו נאמן בשלו ודומה לזה כ' הרמב"ן וכו' שמורש' שנוטל שכר הרשאתו חלק ידוע מממון שיוציא מהלוה שאין קרובי המורשה מעידים באותו דין משום דהוי נוג' בדבר משום שכרו ה"נ כיון שזה השומר אינו נוטל שכר אלא אדעתא שיהא יין כשר משום שמירתו הרי יש לו חלק ביין וחלקו מעורב עם חלק האחר וכיון שאינו נאמן על שלו כך אינו נאמן על האחר עיין שם משמ' דכל שנוטל שכר מיקרי יש לו חלק וראיתי להרשב"א בתשו' ח"ג סימן שצ"א על מורשה אם יכולים קרובי המורשה לדון וז"ל אם לא היה אלא שליח בעלמא הרי זה דן בפני קרובו לפי שאין לו בזה לא זכות ולא חובה אבל בא בהרשאה אם כתב לו בהרשא' זיל דון ואפיק לנפשך הרי הוא כבעל דבר ממש וכולי ואע"ג דאמר רב אשי בפ' מרובה שליח שוויה כבר כ' הראב"ד דאי אמר המורשה קודם שיתבענו המרש' הריני זוכה לעצמי קנה דלהכי א"ל המרשה זיל דון ואפיק לנפשך וכולי הילכך בשעה שהוא דן עם הנתב' בהרשאה שבידו שכתוב בה זיל דין ואפיק לנפשך הרי הוא כבעל דבר שדן על שלו עכ"ל הרי דאפילו מורשה בחנם הרשאה שכתוב בה זיל ואפיק לנפשך חשיב כבעל דבר ואינו יכול לדון בפני קרובו וה"ה דעדים הקרובי' לו פסולי' להעיד אבל למאי דקיי"ל דשליח הוי ואינו יכול לזכות לעצמו דצריך להחזיר פשיטא דקרובי המרשה יכולי' לדון ולהעיד

י"א דין י"ד יכולים לשלוח הרשאה ביד גוי וכולי כן הוכיחו התוס' ריש קידושין בד"ה אשה וכו' דגוי קונה בחליפין וכן דעת ר"ת ע"ש ונראה דלדעת הרמב"ם בפ"א מה' זכייה דגוי קונה ומקנה בין בכסף בין במשיכה וכ' המ"מ שכן מוכח בע"ז דע"א דאמימר דאמר משיכה קונה אף במשיכה קאמר וה"ה כסף דאמרי' התם לדעת זו דביין נסך בהקדמת מעות סגי ולא קי"ל כסוגיא דבכורות דאמרי' מה עמיתך בחדא אף גוי בחדא אלא לגוי בין בכסף בין במשיכה עיין שם וא"כ ה"נ הגוי קונה בחליפין כישראל דדרשי' לעמיתך בכסף בלבד אבל לגוי בין בכסף בין בחליפין בין במשיכה והתו' ס"ל דגוי אינו קונה בכסף אבל בחליפין קונה ונדחקו בסוגי' דבכורות דהק' מדישראל בחדא קנין חדש בר מחליפין שהוא בשניהם ע"ש אבל לדעת רבי' א"ש דהתם ס"ל דגוי אינו קונה אלא בחדא במשיכה ולא בכסף ולא בחליפין אלא דקיי"ל כסוגי' דע"ז דגוי קונה כסף ומשיכה וה"ה בחליפין ואפשר נמי שדחה סוגי' דבכורות דס"ל מדישראל בחדא גוי נמי בחדא ואין הגוי קונה בחליפי' אבל סוגי' דקידושין דבעי למילף משדה עפרון שתקנה אשה בחליפין דס"ל דגוי קונה בחליפין ס"ל דדרשי' לעמיתך בכסף בלבד אבל גוי קונה בכסף ובמשיכה ובחליפין כסוגי' דע"ז וסמיא חדא מקמי תרתי ומה שהכריח הש"ך מההיא דע"ז דאין הגוי קונה בחליפין דא"כ הול"ל אקנינהו ניהליה בחליפין ע"ש ליתא שהרי הרשב"א בת"ה הביאו מרן הב"י י'"ד סי' קל"ב כ' בשם הרמב"ן דאמימר לאו משיכה דוקא קאמר אלא אף משיכה וה"ה למעות והילכך כל שהקדים לו מעות ופסק סמכיה דעתי' ולפיכך מות' וזה יות' נכון ע"ש וכ"כ במיוחסות סי' רכ"א וכ"כ הריטב"א בחי' שם וזה דעת הרמב"ם כמ"ש וכ"כ התוס' בקידושין די"ד ע"ב בד"ה הואיל וכולי ועוד דאמרי' בע"ז דלכ"ע גוי קונה במשיכה ומהר"ם שם כ' דלאו דוקא דהא ר"ל ס"ל דנוי אינו קונה במשיכה וכ"כ ה' עצמות יוסף עיין שם וא"ץ דס"ל דסוגיא דע"ז ס"ל דלכ"ע לר"ל ולר"י דרשי' לעמיתך בלבד לר"י לעמיתך בכסף בלבד וכן לר"ל אבל לגוי בין בכסף בין במשיכה כמ"ש התוס' שם לחד תי' וכ"כ בהדיא בשיטת קידושין שם דהכי קי"ל גם התוס' במציעא דמ"ח בד"ה נתנה וכו' כ' בשם הר' חיים דאפשר דלר"י מעות קונות בנכרי כמו בישראל וכן יסבור רב אשי ולא ידרשו כמאן דדריש בבכורות לעמיתך בכסף ולנכרי במשיכה אלא ידרשו לעמיתך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר אונאה לגוי וכו' ע"ש ולדידיה ודאי דקי"ל כר"י ורב אשי וה"נ גוי קונה בחליפין כישראל דלעמיתך דוקא למעט אונאה אתא וא"ל הכריח הרמב"ם נמי מדאמרי' בפ"ק דקידושין אשכחן נכרי דכל קניינו של נכרי בכסף משמע דהוי כר"ל דס"ל לעמיתך במשיכה ולנכרי בכסף וכן מ"ש בע"ז דע"ב בזונה נכרית עסיקי' דלא מחסרא משיכה