ערך השולחן חושן משפט חלק ג פ

קרק' וכן עשה וכולי וכתב מרן הב"י דרבינו לא הזכיר והפטר וכן הרמב"ם משמ' דס"ל דהפטר דקאמר תלמוד' ל"ד דהניחם ע"ג קרק' הניחם והפטר משמ' עי"ש

ג' אבל אם אמר לו זרוק לי חובי והפטר וכו' אבל כל שעדיין לא זרקו יכול לחזור בו לומר אי אפשי שתזרקנו מהרימ"ט סימן קט"ז והביאו הרב מש"ל בפרק ו' מהלכות אישות דין י"א עיין שם ונראה דאפי' קנו מידו יכול לחזור כמו בערב שיכול לחזור קודם שנתן המעות המלוה: סימן קכ"א

א' דין ג' הג"ה וי"א שצריך לישב' תחילה כדין שאר נשבעין ונוטלי' וכו' מיירי דאין השלח בכאן דאל"כ צריך לישב' לכ"ע כיון דהכחישו השליח כמ"ש הפרישה ע"ש וכ"כ בשו"ת בשמים ראש סי' שי"ד שישב' היסת אפי' אין השליח בכאן מיהו ה"ד שי עדים שבא השליח אליו שאז הוי כאלו השליח בפנינו ומכחישו אבל אם אין עדים בדבר פטור אף מהיסת ואף ע"פ שאם היה רוצה היה טוען פרעתי או להד"ם לא אמרי' מגו דאי בעי מעיז לחייב שכנגדו שבו' דרבנן עיין שם מבואר דס"ל דלא ישב' אא"כ היו עדים בדבר אבל כי ליכא עדים אפי' איכא מגו דלהד"ם או פרעתי פטור משבו' משום דהוי מגו דהעזה וכבר כתבתי בסימן ע"ח ובסימן פ"ד מחלוקת האחרוני' אי אמרי' מגו לחייבו שבו' ומדברי הרב משמע דאמרי' מגו לחייב שבו' אלא משום דהוי מגו דהעזה ואפשר דס"ל דמגו לאפטורי משבועה אמרי' וכן דעת הרא"ש ומגו דהעזה לא אמרי' לאפטור' משבו' וה"ה דלא אמרינן מגו דהעזה לחייב שבוע' אבל מגו טוב אמרינן לחייב שבו' מיהו מ"ש ישב' היסת לא דק דלא מצינו שבו' היסת ליטול כמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' טוען דין ו' וכת' המ"מ כדברי רבו ן' מיגאש ודברי ן' מיגאש הם בחי' לשבועות דמ"א גבי טוען פרעתי בשטר וז"ל ונקוט האי כללא בידך דלא משכחת לה לעולם שבו' היסת בנשב' וניטל וכולי עיי"ש וכן לשון הרמב"ם והטור בדין נשבעין ונוטלין משמע בנק"ח ככל נשבעין ונוטלין ועיין בהש"ך בסו' פ"ז ס"ק לא' שכ' דכל שבו' שאינה נזכרת במשנה בהדיא קרי לה הרמב"ם היסת וכ"כ בסי' פ"ט ע"ש

ב' דין ד' שלח המלוה וכו' כ' הרשב"ש בתשו' סי' קצ"ט דאם המלוה גוי ושלח הישראל לגבות חובו מהלוה דגוי אין לו שליחות וא"כ הו"ל השליח שלוחו של הלוה וכאלו לא שלחו הגוי דמי ויהיה דין הלוה עם המלוה הגוי והשליח א"ץ לישב' אפי' היסת דטענת הגוי כמאן דליתא ושמא השליח הגיע המעות ליד המלוה הגוי וקבלם והו"ל טענת הלוה שמא ואין משביעין על טענת שמא דדוקא בישראל מצרפין טענת המלוה והלוה ומשביעין אותו עש"ב וא"נ שהרי כ' הרמב"ם בפ"ב מהל' שלוחין האומר לחבירו מנה שיש לי בידך בין מלוה בין פקדון שלחהו לי ביד פ' אפי' היה קטן אם רצה לשלחו בידו נפטר ואינו חייב באחריותו וכולי ע"ש בכ"מ אלמא אף על גב דאין שליחות לקטן חשיב כאלו הגיע לידו וה"ה בגוי כמבואר בדברי הלח"מ שם גבי עבד שהק' דאין ראיה דשאני התם דאמר בהדיא שלח לי ביד עבדך כנעני דכה"ג בקטן דלאו בר שליחות מהני ע"ש אבל הרמב"ן סובר דאינו פטור עד שאומר שלח ופטור וכבר האריך הר' מח"א ה' שלוחין סימן ה' ועיין שם עוד במח"א סימן כ"ב

ג' ישבע הלוה היסת וכו' היורש שבא בטענת אביו דהוי טענת ספק ואפי' טען היורש ברי שמנה לאביו בידו נאמן הלה לומר שנתנם לא' ע"פ אביו או שהמחהו אצל א' במעמד שלשתן במגו דאי בעי אמר החזרתי לו מהר"ם אלשיך בתש' בס' אבקת רוכל סימן קע"ה והסכים עמו מרן שם

ד' דין ה' אלא שצריך שבו' חמורה כעין של תורה וכו' כ' הסמ"ע דשבועת המפקיד בשטר מן התורה היא כיון דאינו נפטר אלא במגו דנאנסו ובטענת נאנסו צריך לישב' שבו' התורה והש"ך תמה דלא יעלה על הדעת דהוי שבו' דאורייתא בטענת החזרתי דלא שייכא בדאורייתא כלל ולשון בעה"ת והטור משמע מדרבנן כעין של תורה עש"ב וכבר הוכחתי בסימן פ"ז דין י"א מדברי התוס' בפ' המוכר את הבית גבי שטר כיס דס"ל דבטענת החזרתי נמי צריך שבו' דאוריי' וכן נר' דעת בעל העיטור בדיני פקדון דמ"ד דבכל טענה דנאמן במגו חייב אותה שבו' שהיה צריך לישב' על טענת המגו אם דאורייתא דאורייתא וכולי וכ"כ הראב"ד בס' תמים דעים סי' רי"א עש"ב

ה' דין ט' או מסרתי למלוה וכולי כ' הש"ך וכתב ראב"ן דוקא שנים וכולי וכ"כ בהגמ"ר בפ"ק דמציעא והגמ"יי בפ"א מה' שלוחי' בשמו אבל דעת הפוסקים דה"ה בחד שליח דאינו מחוייב ליתנו למלוה בעדים וכו' כצ"ל אבל מדברי ראב"ן עצמו דצ"ב משמ' אפי' בעד א' הדין כך וכ"כ בתשו' הגאונים ח"ב שער ו' סי' כ"ט דאין חי' בין שליח א' לשני שלוחי' וראיה מחנוני על פנקסו עש"ב ובש"מ לכתובות ר"פ הכותב הביא תשו' רבי' נחשון דס"ל דוקא ב' אבל א' לא ול"ד לחנוני על פנקסו ומהר"י מטראני חולק עליו עש"ב וכ' ה' כנה"ג בסימן צ"א הגב"י אות ב' בשם הרדב"ז וז"ל אמר לחבירו תן מנה לפ' הנוי שאני חייב לו ונתן לו בלא עדים והגוי אומר שלא קבל והשליח אומר שנתן כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא כשהלוה ישראל הכא שהלו' גוי וא"ל סתמו בפי' והוי כאלו אמר ליה בהדיא הב ליה בסהדי לפי שפיהם דבר שוא יש לדיין לעשות פשרה וכו' ע"ש ותשו' הרדב"ז היא בח"ב סי' ת"ה וז"ל אם היה חייב שמעון לראובן מעות הדבר ברור שהוא נאמן בשבו' לומר עשיתי שליחותך ונתתי לו משלם וכו' אבל אם בא שמעון להוציא מראובן מ"ש שנתן לגוי כעובדא דחנוני ופועלים צ"ע אי מצי ראובן לעי' קיי"ל כהנך רבוותא דאמרי דוקא פועל וכו' ואע"ג דדעתי הוא דלא מ"ל הכי כנגד הפוסקי' וכו' מ"מ בנ"ד איכא נמי טעמא אחרי' דמ"ל הביא ראיה שאמרו הפוסקים אפילו בגוי דדילמא סתמו כפי' וכו' ע"ש מבואר דס"ל דאם היה השליח חייב ללוה ודאי דנאמן בשבו' שעשה שליחותו ודוקא אם השליח בא להוציא מהלוה מה שאמר שנתן לגוי הוא דאמרינן דילמא בגוי סתמו כפי' והוי כאלו אמר בהדיא הב ליה בסהדי ומספק אין מוציאין ממון מיד המוחזק אבל בתשו' הרשב"ש סי' תצ"ט כ' דאם המלוה גוי אין השליח חייב שבו' אלא ח"ס דדברי הגוי כמאן דליתנהו דמי והלוה אינו יודע אם השליח פרע לגוי והו"ל טענת ס' ואין נשבעין עליה דדוקא בישראל מצרפין עמו טענת המלוה שאמר בברי שלא קבל ע"ש ומצאתי להרשב"א בתשו' ח"ג סימן קל"א והובא בב"י סי' ע"ב וסי' קפ"ה וז"ל ראובן מסר משכון לשמעון הסרסור שימשכן אותו וכולי ושמעון טוען שמשכנו ביד הגוי ואותו הנוי מכרו שלא ברשות