ערך השולחן חושן משפט חלק ג עט

את הא' וכו' כבר כ' המבי"ט ח"א סימן קי"א דה"ד שני שטרות היוצאים שלמים לפנינו אבל אם נקרע השטר כבר נמחל שעבודו ע"ש וה"נ דב שטר הב' נוסף בו קנין האשה אם היו שניהם שטרות קיימים אם רצה גובה מזמן שטר הא' אבל בכיון שנקרע נמחל שעבידו ואין לו אלא מזמן ב' והרדב"ז ח"ב סי' קכ"ד כ' דאפי' שני השטרות שוים לא בטל השני את הא' ואם רצה גובה שניהם דלא אמרי' הכי אלא בכתובה וכו' אבל בשט"ח אם הוציא ב' שט"ח אפי' שניהם סך א' גובה את שניהם ואפילו מודה ראובן דאין כאן אלא חוב א' מ"מ לא בשביל כך אבד זכותו לטרוף ממשעבדי מזמן השטר הא' שהרי אם רוצה היה מסתיר השטר האחרון וגובה בראשון מזמן א' מגו דאי בעי אמר שני השטרות חייב לי נאמן לימר אע"פ שכתבתי השטר האחרון לא מחלתי שעבוד הא' וכו' ועוד דמסתבר שלא מחל השעבוד השטר הא' דא"כ נמצא מפסיד הזמן שיש בין הראשון לשני ועוד כיין ששני השטרות יוצאים מתחת ידו להכי הניח את הא' בידו שאם ירצה להגבות בו יגבה וכו' עכ"ל א"כ דאם השני שטרות קיימים לא אמרי' בטל השני את הא' ואפי' הוא מודה שאינו אלא חוב אחד וטורף ממשועבדים מזמן הא' מטעם הנז' אבל אם נקרע השטר הא' ודאי דנמחל שעבודו ולא יטרוף אלא מזמן השטר השני וה' כנה"ג בסי' ר"מ תמה על הר"ן וכבר כתבו הריף והרא"ש ובעה"ת שער ס"ו ח"א דהא דאר"נ בטל שני את הראשון ה"מ בשטרי קרקעות ודדמי להו כגון כתובת אשה אבל בהודאות והלואות גובה שניהם כל א' לפי שעבידו ואפי' שניהם ביום א' וכולי גם הריטב"א בפ' נערה כ' פירש"י שטרו' של מכר או של מתנה כלומר דבשטרי הלואה שניהם קיימים לעולם אפי' היו ביום א' וכ"כ רבינו אלפאסי וכו' וכן הסכים הרא"ה שם ע"ש הטעם ומ"ש הרדב"ז דאפי' מודה שהם חוב א' לא אבד זכותו לטרוף ממשעבדי מזמן שטר הא' דנאמן במגו וכולי נראה דאם היו ללוה נכסים אלא שמכרם בין זמן שט"ח הא' לזמן שטר השני כיון שהספ' הוא אם נמחל שעבודו של שטר הא' או לא כיון דהב"ח מוחז' בשעבו' וה' אם נמחל שעבודו או לא נאמן שלא מחל שעבודו הא' במגו לגבי הלוקח וטרף מלקוחו' שהו' מיקרי מוחזק לגבי הלוקח כמ"ש מהר"ם בתשו' המיימו' דשייכי להלכות אישות סימן ה' בד"ה אוהב כסף וכו' לא מהני חזקה לאפקועי לשעבוד כתובה ושעבוד ב"ח מלקוחו' דגובה מהם לעולם אף על גב דהחזיק לוקח וכולי ולא שייך למימ' דטעני' ליורשים דאלו היה אביהם קיים היה מברר שלקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש וכולי כדי להיציא הקרק' מיד בעליו לה טענינן דקרק' בחזק' בעליה קיימת עד שיתברר לנו שיצא מחזקתו וא"כ שעבוד הקרק' הוי בחזקת ב"ח וכתובת אשה שקדמו עד שיתבר' שמחלו לשעבוד וכולי עכ"ל ואם כן כיון דמשועבד לו בשט' א' הוי בחזקתו וטורף מלקוחות עד שיתברר שמחל שעבודו אבל אם קנה קרק' בין זמן שטר וכו' (א"ה עכ"מ ואח' כך מצאתי כתוב ורש"י בס"פ וכו') ורש"י בס"פ הכותב כתב שני שטרות וכו' ושניהם על הלואה א' או על מכר א' וכתב הרמב"ן איני יוד' אם ר"ל על הלואה א' ודאי כיון שהודה מתחלה שעל מעות הראשונים הוא כותב זה השני או בסתם עיי"ש ונראה דאם הודה מתחילה שעל מעות הא' הוא כותב אמרינן דבטל שני את הא' ואינו טורף אלא מזמן שטר השני:

סימן ק"ך

א' דין א' עד שיפרענו לידו או ליד שלוחו וכו' כ' הרשב"א בתשובות ח"ד סימן ר"מ דאם הניח הלוה מעות ברשות מלוה במקום המשתמר ונשבע שפר' שעבר על שבוע' הוא שאין זה פירעון שהרי אם נתנו על ידי שליח אף על גב דזכה ליה חייב באחריותו וחצרו נמי מדין שליחות היא כדאיתא בפרק א"מ עיי"ש לכאור' נראה דלמ"ד דחצר משום יד איתרבאי אם נתנו בחצרו הוי כאלו נתנו בידו ופטור ודוקא אם הערי' שנתנו בחצרו ונשב' שפרעו וחזר ולקחם כתב הרשב"א דאין זה פירעון הוא שאין חצרו קונה לו לחובתו שזה מערי' שתקנ' לו חצרו כדי שיפטר הוא ויפסיד בעל החצר עי"ש אבל אם לא הערים ונתנם לפירעון בחצרו קנתה לו חצרו למאן דאמ' חצר משום יד איתרבאי וכבר ה' מח"א בהלכות קנין חצר סימן א' הביא מחלוקת זו עיין שם ועוד אפש' לו' דאפילו אם חצר מדין שליחות ל"ד לנתנו לו על ידי שליח דהתם איכא פסידא למלוה שהשליח רוצה להוליכם בדרך וחיישינן שמא יאבדו בדרך אבל אם אינו רוצה להוליכם בדרך אלא מניחם במקום השמור לא דזכין לאדם שלא בפניו וכה"ג כתב המח"א בהלכות שלוחין סימן י"ג עיין שם ואם כן אם הניח בחצר המלוה המשתמר אפ' דהוי פירעון והתוספות בערכין דף ל"ב בד"ה מדאיצטריך וכו' כתב דאם בפניו הוי נתינה בע"כ אפשר לזכות לו ע"י אחר עיין שם אלמא מזכה לו על ידי אחר הוי נתינה וכל שכן בפירעון ונראה דסבירא ליה דהולך מנה לפלו' שחייב באחריותו שאני שהשליח רוצה להוליכו בדרך ואיכא פסיד' למלוה דחיישינן דשמא יאבדו בדרך אבל מזכה לו על ידי אחר ומניחם במקום המשתמר הוי נתינה כמ"ש ואם כן הכא נמי אם הניחם בחצר המלוה המשתמ' אפ' דהוי פירעון ודוקא במערי' אמרי' דאין חצרו קונ' לחובתו כדי שיפטר הוא ויפסיד בעל החצר אבל לפירעון יצא וכי האי גוונא כתבו התוס' והרא"ש בפרק מי שאחזו דבפירעון החוב פשיטא דהוי פירעון בע"כ שאין המלוה מפסיד בקבל' הפירעון עיין שם והרשב"א בתשובו' שם כתב עוד וז"ל ואפי' במקום שרואה אותם שם המלוה לא קנתה לו חצרו שהם שלו ולא של זה שנתנם שם ובכי האי לא קנת' חצרו דחצרו כידו ואלו הגביה מעות של הפקר וסבור שהם שלו לא קנה כדגרסי' ביבמו' פ' ר"ג המודר נכסי הגר וכסבו' שלו הם לא קנה והיינו נמי דאמרינן בפרק הגוזל הגוז' את חבירו והבליע לו בחשבון לא יצא ואוקי' לחד לישנ' דמנא ורמא לדידיה עכ"ל אם כן אפילו למ"ד דחצרו משו' יד איתרבאי אם הניחם בחצר המלוה אפי' במקו' המשתמ' ורואה אותם המלוה לא יצא דלא קנתה לו חצרו ומבוא' דאם הבלי' לו בחשבון ונתנם לתוך כיסו שיש בו מעות יצא כדין גזילה דמהני כשנתן המעות לכיסו שיש בו מעו' דמסתמא אדם יוד' כמה יש לו מעות שרגיל להשתמש בכיסו תמיד אבל אם זרקו לכיסו שאין בו כלים לא יצא וחייב באחריותו עד שיפרענו כמו שפסק מרן בסי' שנ"ה עיי"ש בהסמ"ע והכא נמי בפירעון החוב אם הבלי' לו בחשבון ונתנם לתוך כיסו שיש בו מעות יצא אבל אם נתנם לכיסו שאין בו כלום לא יצא וחייב באחריותן ואם נשב' שפרעו עבר על שבו' דלא חשיב פירעון

ב' אפילו אמר זרוק לי וכו' דסתמא זרוק ושמור קאמר הט"ו דבי"ד סימן קס"ט כ' הטור וכן אם העמידו אצל הגוי ואמר לראשון הניחם על גבי