ערך השולחן חושן משפט חלק ג מה

הלוה לומר פרעתי אבל אינו נאמן לומר מזוייף הוא כיון שהוא מקויים וכו' והיא דעת הרא"ש וכ"כ ה"ר יונה הובא בס' א"ז לכתובות וז"ל דוקא כשבא הלוה בטענת פירעון אבל אם בא בטענת מזוייף לאו כ"כ דבטענה דאלו הייתי חייב לך לא מחזקי' סהדי בשקרי כיון שנתקיים השטר בחותמיו ומשום מגו דמ"ל פרוע הוא אינו נאמן לומר מזוייף דכיון שנתקיים השטר הו"ל מגו במקום עדי' ע"ש אלמא אפי' בהוכחה גדולה דאלו הייתי חייב לך הי"ל ליפרע ממני אינו נאמן לומר מזוייף אפילו במגו דכיון שנתקים השטר הוי כמגו במקום עדים וגם החולק שם א"ל דה"ד משום דהוכחה גדולה וגם הלוה בפנינו וטוען רי ואיכא מגו דפרעתי אבל הכא לכולי עלמא לא טעני' ליורשי' מזויף

מ' דין י"ז אפילו גדולים וכולי לשון הרמב"ם פי"ד מה' מלוה והסמ"ג עשין והנפרעין מן היורשי' בין קטן בין גדול לא יפרע אלא בשבוע' וכתב הסמ"ע דהיינו כשגובים מהם לכתובת אשה כמבוא' בסי' ק"י למי שלוה לצורך מזוני וכרגא כמבואר בסימן ק"ט ע"ש ונראה דאפטרו' או ב"ד שלוו לצורך היתומים או לצורך מזון האשה והבנות ולקבורה הבא לפרו' א"ץ שבו' שהרי כ' רש"י בפרק הנזקין ובפרק הכותב טעמא דהנפר' מנכסי יתומים לא יפר' אלא בשבו' משום דטועני' להם ה שהיה אביהם טוען השבע לי וכ"כ מרן הב"י והסמ"ע בסימן זה ס"ק ט"ו ע"ש וא"כ ה"ד במלוה שעל אב הם אבל מה שלוו הם הרי הם ככל אדם אלא העיקר כתי' הא' דמיירי בכתובת אשה וכן תי' הלח"מ עיין שם ומ"ש הסמ"ע גם ברבית אוכלת בהם דמיירי בגוי לא שייך תקנה דלא יפרע אלא בשבו' ע"ש לא ראה מ"ש התוס' בגיטין דף ן' בד"ה יתומים וכולי וז"ל וא"ת לשבו' היכי משכחת לה בקטנים וכולי ולר"ת דמפרש דדוקא שותפות אמרו חכמים דאסור לעשות עם הגוי שמא יתחייב לו שבועה אבל אם כבר נתחייב מותר לקבל ממנו כדי לקבל מידו וכולי א"ש דא"ל בשטר שיש בו רבית ובנכרי שקבל עליו לדון בדיני ישראל אבל למ"ש רש"י דאסור לקבל ממנו שבוע' מק"ו דשותפות ק' וי"ל דמיירי בגר תושב שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז א"נ כדמוקי לה בירושלמי בהכותב בשערב לו מן הנכרי וקבל הנכרי ליפרע מן החייב תחילה וכולי א"נ דאמרינן נזקקין לכתובה עכ"ל הרי שכ' דשייך בשטר שיש בו רבית ובנכרי שקבל עליו לדון בדיני ישראל דלא יפרע אלא בשבועה ולמ"ד דאסור לקבל ממנו שבו' משכחת לה בגר תושב שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז

מ"א דין י"ח אין נפרעין מנכסי יורשי' אפילו גדולים אלא מהזיבורית וכולי ואם יש ערב ואין ליתומים נכסים לפרו' אע"ג דקי"ל דגובין מן הערב מן הבינונית יכול הערב ליתן זיבורית ליתומים לפורעו ממנה ה' המאירי בס' א"ז לקמא סוף דף ח' עיין שם

מ"ב ואפי' התנה שיגבה עידית או בינונית וכולי כן לשון הטור וכתב הפרישה דס"ד כיון דא"ץ תנאי בבינונית וזה התנה עליו כוונתו אפילו לאחר מיתה קמ"ל דלא מהני אא"כ התנה כן בפי' וכ"כ ה' גדולי תרומה בשער ד' סח"ג ע"ש וא"ל דנ"מ אם יש לו זיבורית ובינונית ולא היה לו עידית בשעה שלוה דנותן לו מן הזיבירית כמבואר בסי' ק"ב אבל אם התנה שיגבה בינונית אפילו אין לו אלא זיבורית ובינונית גובה מן הבינונית

מ"ג ואם כתב בפי' וכו' ריא"ז כ' וז"ל אפי' התנה הלוה בשטרו בפירוש שיגבה המלוה חובו מן העידית ומת אינו גובה מן היתומים אלא מן הזיבורית ואפי' כ' לו בפי' שיגבה מעידית נכסיו בין בחייו בין במותו שאין תנאי הלוה מועיל לא אצל עצמו ולא אצל יתומים ואינו יכול לגבות מן העידית של יתומים אא"כ יחדם לו אביהם כדרך אפותיקי וכולי ויש מן הגאונים שפוסקים כדברי האומר שאם התנה סתם שיגבה מהעידית של קרקעותיו הר"ז גובה מעידית קרקעותיו אפילו מהיתומים וכך היא שיטת מז"ה ולפי דבריהם אף הנזקין גובה מן העידית של יתומים אפילו בלא שום תנאי וכולי שכן הוא הפסק שלהם עכ"ל (עכ"מ): סימן ק"ט

א' דין א' כשבאים למכור מנכסי יתומים וכולי כ' המבי"ט ח"א סימן קכ"ב וז"ל ועל מה שטענו עוד שנמכר בלא הכרזה מבואר שאין בטענה זו ממש שלא הוזכר מעולם הכרזה בנכסי יתומים אלא כשהם קטנים פחותים מי"ג שנה וכדתנן בערכין שום היתומים וכו' והני יתומים קטנים הם וכו' כמו כיש הוכחה בגמ' מדאמר ר"פ טעמא דאין נזקקין וכו' ופריך עלה ממתני' דקתני שום היתומים וכולי ע"ש וה' משחא דרבותא דף קמ"ו דחה ראייתו דיתומים כולל גדולים וקטנים דהא דאמרינן הנפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וכולי עש"ב ואיברא דהרא"ש בתשו' כלל פ"ה סי' ג' כ' וז"ל אבל סתם יתומים מיירי בין בגדולים בין בקטנים והא דאיתא בפ' הנזקין וכולי והתם נמי מסיק והילכת' יתומי' שאמרו גדולים ואצ"ל קטנים בין לשבו' בין לזיבור' ומצינו יתמי שהוא דוק' גדולים בפ' בתרא דב"ב ההוא ערבא דיתמי דפרעי למלוה מקמי דלודעינהו ליתמי משמ' הא אודעינהו ליתמי היו היתומי' עומדי' בדין עם המלוה או עם הערב אלמא גדולי' נינהו אלא ודאי גדולי' וקטני' הכל בכלל יתומים זולתי מקומות וכולי ע"ש והרז"ה בפ' ג"פ גבי ההוא ערבא וכולי כ' שהראב"ד מוקי לה ביתומי' גדולים ואין בכל התלמוד ל' יתומים האמור בסתם שיוצאים הקטנים מכלל וכולי אלא כולה ביתומים קטנים עש"ב והמ"מ בפ' כ"ו מהל' מלוה כתב דרבי' מפרש אפילו ביתומים גדולים וז"ש את היורשים ולא יתומים קטנים וזה דעת רבו והראב"ד ועיק' ע"ש ובעל העיטור בדיני ערב דף ס' ע"ד דחה תי' הראב"ד דאטו גדולים לאו בני מיעבד מצוה נינהו וכולי ע"ש א"כ דעת הראב"ד ובעל העיטור והרא"ש דמ"ל יתומים שהם דוקא גדולים אבל הרז"ה ס"ל הקטנים בכלל וא"כ לדעת כל הפוסקי' הא דפריך בערכין ממתני' דשום היתומים וכו' ולא מוקי לה ביתומים גדולים משום דל' יתומים סתם ודאי יתומי' הקטני' בכלל דמצינו יתומי' סתם קטני' דוקא ולא גדולי' דוקא כמ"ש הרז"ה אבל לדעת הראב"ד ובעל העיטור דמצינו יתומים שהם דוקא גדולים א"כ מתני' דשום היתומי' אמאי דחקי' לאוקמ' בגוי ובדקבל עליו לזה ולא לזה לוקמ' ביתומים גדולים דוקא אלא משמע דליכא הכרזה בנכסי יתומים אלא כשהם קטנים והתוס' בפרק הכותב במתני נכסי יתומים לא תפרע אלא בשבו' כ' וז"ל תימא אמאי לא הק' מהך משנה למ"ד בר"פ שום היתומים אין נזקקין לנכסי יתומים וכולי ול"ל דהך דהכא איכא לאוקומ' ביתומי' גדולים דא"כ ההיא דאין נפרעין אלא מן הזיבורית אמאי לא מוקי לה בגדולים דוקא אלא דס"ל דבכל ענין מיירי ואור"י דודאי הך דהכא מוקי לה בגדולי' דוקא אבל ההיא