ערך השולחן חושן משפט חלק ג תב

דנוגעין בעדותהם דבלא עדותם לא היו כופין אותו ב"ד מחמת השבועה מיהו בתשו' הריב"ש סימן תנ"ח מבואר דגם בפירעון חוב שחייב בלא שבועתו אם עבר הזמן לדעת הרשב"א שוב אינו עובר עיין שם: סימן פ"ב

א' דין ב' משביעין אותו בנקיטת חפץ ויטול וכו' כתבתי בפנים דאם לא רצה לישבע וטען הלוה או השבע וטול או קרע השטר שומעין לו משמע דאין צריך הלוה לישבע היסת ואין נר' כן דאפי' תפס ממון מן הלוה אין מוציאין מידו ה"נ אין מוציאין השטר מידו וכן נראה דעת מרן הב"י עיין שם וכעת נדפס ספר כסא אליהו וראיתי שכת' בשם א"ז דנשבע הלוה היסת וקורעים השטר אבל מתשו' הרא"ש משמע דמחזירין השטר ואין צריך הלוה לישבע ע"ש וכבר כתבתי דמתשו' הרא"ש אין ראיה דהתם משום דאין השטר ביד המלוה דמוכח שנפרע אבל אם השטר ביד המלוה ששטר שבידו מסייעו אפשר דאפילו לא רצה לישבע אין מוציאין אותו מידו ומכל מקום אחר שהא"ז כתב דנשבע הלוה (א"ה עד כאן מצאתי): סימן צ"ג

ב דין י"ג טען שמעון שיש ללוי חוב וכו' כ' הרדב"ז ח"א סימן י"ד על ראובן ושמעון שותפין והארגז של המו"מ ביד ראובן ופנקס החשבון ביד שמעון ומנה ראובן מעותיו ומצא מקצת מעות יתירים ונתברר אצלו שהם של יהודה שהיה נו"נ עמו ונתנם לו וא"ל אלו המעות הם שלך ובא שמעון ואמ' שהם של השותפות כי הוא הכותב ויודע החשבון וראובן טען שהוא יודע בבירור שהם של יהודה וז"ל ופשרו הדיינים בינו ובין שמעון בדבר זה ועתה חוזר ראובן על יהודה ואומר מה שנתתי לך בטעות היה שהחשבון היה ביד שותפי שמעון טען יהודה כבר הודית בב"ד שהם שלי וכו' וטען ראובן בטעות נתתי לך מה שנתתי ולא הודיתי אלא לינצל משמעון שותפי שאתה הלכת למרחוק ותו לא מהני הודאה בב"ד אלא כשהודה בפני בע"ד ואז לא היית בעל דיני אלא שמעון תשובה ודאי אי טעין יהודה שאחר שבאו המעות בידו ברור אצלו שהם שלו פשיטא דהדין עמו ונשבע הים ונפטר אבל הכא ודאי כשטוען יהודה איני יודע הדבר אלא ע"פ ראובן בזה הדין עם ראובן אע"ג דממ"נ טען שקר בב"ד לא אבד בזה זכותו כיון שע"פ אנו חיים ואם טען יהודה ישבע לי שנתברר אצלו אחר שראה החשבון שביד שמעון שהם של השותפות נ"ל שמשביעין אותו היסת וכו' עיין שם ולכאורה נראה כן כיון דראובן טוען ודאי שטעה ויהודה טוען שמא הדין עם ראובן שהרי גבי מאן דמוזיף פשיטי מחבריה ואשכח בהו טופינא בכדי שאין הדעת טועה דאין צריך להחזיר כ' בעל התרומות שמ"ו ח"ד סימן ג' דה"ד אם לא תבע אבל אם בא הנותן ואמר טעיתי נאמן דבריא ושמא ברי עדיף והגד"ת שם דקדק כן מדברי הטור בסימן רל"ב עיין שם וכן כתב בהדיא בקיצור פסקי הרא"ש בפ' אז"נ אות י"ב וכן כת' ר' ירוחם הביאו מרן הב"י שם וכן כתב הרמ"ך הובא בס' א"ז למציעא סוף דס"ג וז"ל ואי לאו מתנה וכולי מיהו אי אתא מלוה וקתבע מחייב לאהדורי ניהליה וכו' וליכא עליה דמלוה שבועה כלל וכו' עיין שם הרי דאפי' שבועה אין צריך ובודאי נקטי' כוותיה נגד הג"מ דסבירא ליה דאפילו תבע אין נותנין לו ואפש' דגם הוא מודה בנ"ד דשאני התם בכדי שאין הדעת טועה דהוי כודאי שלא טעה אך ק' שהרי כ' הרא"ש בתשו' הביאו הטור בסימן קכ"ו סי"ט וז"ל ראובן קנה סחורה מלוי והמחהו אצל שמעון ואמר שמעון לפרוע ללוי מפני שהיה סבור היה לראובן מעות בידו ופרע קצת ללוי ושוב עיין בחשבונו ומצא שלא היה חייב לראובן כלום ולא רצה ליתן ללוי כלום יותר הדין עם שמעון וכו' אבל המעות שנתן כבר ללוי אינו יכול להוציאם מידו בטענה שטען טעיתי ולא היה לראובן כלום דאע"פ שנתן לו לקיים דבריו וכולי ועוד דלא מהימן לומר שטעה כדי להוציא מה שנתן כבר אדרבא אמרי' דקדק יפה וכולי ופסקו מרן בסי"ז וכתב הש"ך דגם בעל התרומות מודה דכיון שהוציא המעות מתחת ידו אינו נאמן לומר שטעה וכ"כ הרשב"ש סימן תע"ה עיין שם ואם כן הכא נמי שנתן לו וא"ל שהם שלו אינו נאמן לומר שטעה להוציא מידו מיהו מה שהודה כשתבעו שמעון שהמעות של יהודה יפה טען ראובן דאין ההודאה אלא להפסיד לשותפו שהרי גבי האומר שטר אמנה וכו' דעת הראב"ד דאם פרע לב"ח אחר שאמר שטר אמנה ובא לגבות מן הלוה חוזר וגובה ממנו אע"פ שכבר הודה לו שיכול לומר מתחילה לא נתכוונתי בהודאתי אלא להפסיד בעל חובי ור' יונה והרא"ש והטור סימן מ"ז ס"ל דאם מעצמו אמר שטר אמנה בלא תביעת ב"ת אינו חוזר וגובה בו אבל כשבא ב"ח לגבות מזה השטר אמר ששטר אמנה הוא ודאי דאין כוונתו אלא לדחות ב"ח וחוזר וגובה בו עיין שם והכא נמי שהודה כשתבעו שמעון א"ל דאין כוונתו אלא לדחות והרשב"א במיוחסות סי' קי"ז הביא דברי הראב"ד וכתב ועוד נ"ל דלא אמרי' הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אלא בתובעו חבירו וכולי אבל אם הודה מעצמו יכול לחזור בו וכולי עיין שם וה' פני משה חלק שני סימן ק"א בשותפין שהודה א' מהם על השטר שהוא אמנה רוצה לומר דאפי' הודה בלא תביעה לא מהני הודאתו אפילו לגבי עצמו לכ"ע דשאני לגבי ב"ח דאין לו עסק בשטר אלא מדר"נ משא"כ שותפין ודחה חי' זה מדכתב הטור סימן קכ"ו גבי מעמד ג' דאם הודה הממחה שטעה בחשבון הוי הודאה וחוזר המומחה וגובה ממנו אלמא אף על גב דבשעת הודאה הי"ל למקבל עסק בחוב לא אמרי' דאין כוונתו בהודאתו אלא לדחותו עש"ב ואינו מוכרח דא"ל דמיירי כשהנותן עומד בהודאתו שטעה ומה שדחה הרב זה דאם כן גבי חלוקת החוב ל"ל למימ' טעמא לפי שבגרמתו נתחייב ת"ל דפרע בשביל ע"ש נראה דהטור לא אמר ה"ט אלא בחלוקה דמתנה וכן הבין הפרישה שם מיהו מדברי הסמ"ע בסי' זה ס"ק ל"א שכתב אבל על שאמ' נפרעתי דכבר הודה שאין לוי חייב לו כלום אין בידו עוד לחזור עליו עיין שם נראה דסבירא ליה דאינו יכול לומר דאין כוונתו בהודאתו אלא לדחות שותפו:

סימן ק"ן

א' דין ב' אינם אלא במלוה ע"פ וכו' כ' הסמ"ע דדוקא אם מכר לו באונס ומה שהק' הט"ז דאם כן מאי פריך בגמ' מההוא דשטר מוקדם דנימא לא ניתן ליכתב עיין שם לק"מ דהתם נמי לא ניתן ליכתב מכח הנעשה בו כמו שטר שכתוב בו רבית והוי כמכר לו באונס וכמבואר בדברי הסמ"ע ועיין לה'