ערך השולחן חושן משפט חלק ג שצב

כאומר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריות והרב פרח מטה אהרן הסכים עמו ע"ש וכבר הק' עליו הרב בני יעקב ד' ץ' ע"ד התם דאם הקריבה בחוץ חייב כרת משום דהרי קרא עליה שם עולה וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מהלכו' מעה"ק אלמא חל עליה שם עולה וכן אמרי' בפ"ק דר"ה מוקמי' מתני' באומ' הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריות עיין שם בתוס' גם מהר"ם בתשו' הארוכות סי' רכ"ט כ' המרדכי בס"פ האומנים כ' במלוה על המשכון שהוא ש"ש ובשעה קבלת המשכון אמר איני מקבל אחריות עלי כתב וז"ל נ"ל דאפילו ש"ח לא הוי וכו' כ' דמשמע בפ"ב דמנחות הרי עלי עולה ע"מ שאקריבנה בבית חוניו וכולי נעשה כאומר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריות אף על גב דכי אמר הרי עלי עולה מחייב. אפילו באונסים אפ"ה כי הדר אמר ע"מ שלא אתחייב באחריות אפילו בפשיעה לא מחייב ול"ל דוקא כי אמר ע"מ שאקריב בבית חוניו דהוי כאומר ע"מ שאהרגנה אבל אמר סתמא ע"מ שלא אתחייב באחריות לא מיפטר בפשיעה דהא ליתא דמתלי' טעמא נעשה כאומר ע"מ שלא אתחייב באחריות בכה"ג נמי דיינן הכי עכ"ל הרי דסבירא ליה דהתנאי דע"מ שלא אתחייב באחריות מהני ועוד דהא קי"ל דאם יצא עלייהו שט"ח הבכור פורע בו פי שנים ובמתנה גובה כולו מהיורשים ולא ממקבלי מתנה כמבואר בסימן רנ"ג וסימן רע"א ואם כן מאי אלו בעי למיהב ליה מתנה וכולי אימא דלא רצה ליתן לו מתנה להפסיד בניו דאם יצא עליהם שט"ח היה גובה הכל מהיורשים לכך קאמר שהוא בכור לפרוע עמהם פי שנים אלא ודאי כיון אם הוא משקר מפסיד לבניו אמרי' מסתמא בעין יפה הוא נותן ולא חייש

וראיתי לה' אורים ותומים סקי"א שכ' דלק"מ דאם אמר לשון חיוב אין עליו רק חיוב בעלמא ודינו כב"ח דאינו גובה מטלטלין מהיורשי' דמטלטלין דיתמי לא משתעבדי לב"ח ואף על גב דיכול לשעבד מטלטלי אגב מקרקעי מכל מקום אם אין לו קרקע לא קנה ואי ק"ל לדעת הרשב"א דמטלטלי דיתמי משתעבדי לב"ח מדאורייתא לק"מ דהוא ס"ל דשעבוד דאקני יכול לחזור בו קודם שבא לעולם ואפשר דס"ל כמ"ד לקמן בסימן קי"א ס"ך דגם יורשים בעי' דאקני וא"כ בחיוב עצמו יכול לחזור קודם שבאו לעולם ואין היורשים חייבים עי' שם באורך ונראה דאפי' לא כתב דאקני אם קנה והוריש גובה מהם ה"ד מיורשים גדולים משום דמצוה עליהם לפרוע חוב אביהם אבל יורשים קטנים דלאו בני מעבד מצוה נינהו אינו גובה מהם כמבואר בדברי הר' יונה שאכתוב בסי' קי"א עיין שם ועוד דה"ד בחוב דמהלוה עצמו גובה אפילו לא כתב דאקני משום דשעבודא דאורייתא מניה דאפילו מגלימא דעל כתפיה וכהאי גוונא כתבו התוספו' סוף בתרא בד"ה דבר תורה וכו' דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא אפי' כ' לו אחריו' היינו דוקא בשעבוד לקוחות אבל מה שהם ביד הלוה לכ"ע שעבודא דאורייתא עיין שם והכא נמי גובה מהיורש דכרעא דאביה הוא אבל במחייב עצמו ליתן דבר שלא בא לעולם וחזר בו קודם שבאו לעולם פשיטא דאין המקבל גובה אפי' מהנותן עצמו וכל שכן מהיורשים ואם כן א"ל איצטריך קרא דאם היורשים קטנים לא היה גובה מהם מיהו כבר הוכחתי דהרשב"א לא סבירא ליה בשעבוד דאקני דיכול לחזור אלא כשלא אמר מעכשיו אבל אם אמר מעכשיו אינו יכו' לחזור ולא גרע מקנין לר"מ עיין שם: סימן ס"ב

דין א' הג"ה ואפי' אלמנה וכו' עיין בהש"ך ובמגלת ספר עשין מ"ח דנ"ח: סימן ס"ה

א' דין א' היה יכול לגבות בו וכולי כתב הסמ"ע דאין יכול לגבות בו עד שישבע שבועה חמורה כעין דאורייתא נגד זה לאמר שכבר היה בידו דכל שליש אף שיצא משלישותו הוי כעד א' עכ"ל והרב שפתי כהן כתב וצ"ע ול"ד לע"א מעידו שהוא פרוע שהוא מעיד בפי' שהוא פרוע משא"כ הכא שאינו מעיד בפי' שהוא פרוע וכו' עיין שם ועיין בתשו' הרשב"א חלק א' סימן אלף וקס"א שכ' וז"ל כל ששטר מכירה בידו נאמן שאילו רצה היה יכול לטעון שלא הושלש השטר ביד השליש מעולם ונאמר אחר שאין העדי' ללוי על זה ואפי' שבו' לא בעי שהרי בודאי תפיסת שטרו שהוא בידו מעידה שהשליש החזירו לו דאי לא היכי אתי לידיה ומדהחזירו לו הרי זה כמעיד שמן הדין היה לו להחזירו וכיון שכן אף שבועה אינו חייב דהא איכא חד סהדא דמסייעיה וכו' ואין לומר שאין סומכין על חזרת שליש דחוששין שמא השליש אינו בקי בדיני אסמכתא ואינו יודע שאינו רשאי להחזירו דבכי האי ליכא למיחש אלא במקום דאתיליד ריעותא וכו' עכ"ל ונראה דאפי' היה השליש מכחישו אין צריך לישבע כיון דהשטר בידו ודאי החזירו לו כדין והוי כעד אחד מסייעו וכ"כ בתשו' חלק שני סי' ד' וז"ל אבל עכשיו שאין שלישות יוציא מתחת ידו אינו נאמן אלא הרי הוא ככל אדם ואין היחיד נאמן לפסול שטרו של זה וכו' דשטרו דנתון בידו מוכיח על קיום תנאו שאל"כ היאך בא שטר זה לידו אם תאמר שנפל מיד השליש ומצאו זה הא קיי"ל דלנפילה לא חיישינן וכו' ולשמא יעשה השליש שלא כדין והחזיר לו את השטר בלא קיום התנאי לא חיישינן שהשליש נאמן לומר שקיים התנאי ואין לך מודה שקיים גדול מנתינת השטר ליד זה ומה שטוען עכשיו השליש שהמפקיד הכריחו אינו נאמן בכך אחר ששטר זה בידו וכולי עכ"ל אם כן נראה דהכא נמי כיון שהשטר בידו וטוען (א"ה עכ"מ והשאר קרוע והדבר מובן

ב' דין ג' ואם שניהם רוצים יעשה כמאמרם וכולי הסמ"ע כתב צריך מיהא שבועה עיין שם והב"ח הבין דאפילו לוה מודה למלוה לא יחזיר בלא שבו' והשיג עליו והסכים עמו ה' ש"ך עש"ב ובדברי הפרישה מבואר דאם מודים זה לזה שהוא שלו ודאי דיחזי' בלא שבועה כיון דלא חיישינן לקנוניא אלא אם אינו מודה זה לזה שהוא שלו אלא כל אחד יאמר שלי הוא יש תיקון להחזיר דכל אחד יכול להכריח לשני שישבע שכדבריו כן הוא ואם אינו רוצה לישבע יחזיר השליש השטר ליד זה שתובע ממנו השבועה ובזה צריך שיתרצה זה לזה דהיינו שאם אמר המלוה ללוה השבע וטול השטר יכול הלוה לו' למלוה השבע אתה וטול לך השטר ואם יתחיל הלוה ואומ' אני אשבע שכדברי כן הוא ואטול השטר יכול המלוה לו' איני מאמינך בשבועה ובזה יהיה מונח השטר ביד שליש ולא יחזיר אלא אם כן האמין המלוה ללוה והלוה רצה לישבע עיין שם באורך ואם כן אם מודה אחד לחבירו ודאי יחזיר בלא שבועה אבל אם כל אחד אומר שלי הוא אלא שהמלוה אומר ללוה השבע שהוא שלך וטול השטר