ערך השולחן חושן משפט חלק ג שפח

לחזור היינו דוקא כשיצא השטר והוחזק בב"ד אבל כשלא יצא השטר והוחזק בבית דין העדים שיודעים האמת שטעו חוזרים וכותבים ומתקנים טעות ועושים שליחותם ולכאור' נראה דס"ל כדעת מהריק"ו שרש ע"ד

והריטב"א בפרק האשה שנתארמלה והביאו מרן בבדק הבית סימן מ"ו כ' כל שהשטר יוציא מתחת יד העדים נאמנים לא על עיקר עדות אלא מדין שליש עיין שם ושליש אפי' אין שלישותו בידו נאמן במה שעשה כבר מיהו נר' דהיינו דוקא אם אינו סותר עדותו לגמרי אבל להעיד עדותו אפי' במגו אינו נאמן שכתב הרשב"א בתשו' הביאה מהרשד"ם חי"ד סימן פ' וז"ל ראובן תובע לשמעון מנה והוציא עליו כת"י אלא שאין לראובן לקיימו וכתוב מרצון נפשו שלא באונס וכו' אמר שמעון כתב ידי הוא זה אלא שאנוס הייתי תשובה כלל זה יהיה בידך כי הפה שאסר וכו' צריך שיהיו שניהם קיימים במה שנוכל לקיים ולא יצא הא' לבטלה וכיון שהודה על כת"י כבר הודה על מנה שבשטר ושוב אינו יכול לכפור בו ותראה כל השנוי במשנה בכתובות היא בהם מכחיש את חבירו שדה זו של אביך וכו' א"א הייתי וכולי נשביתי וכו' אין הכחשת דבור לדבור אף על גב דהדבור הא' בטל מאליו וכן לא תמצא שום מגו בעולם שיהא דבור מכחיש דבור וכו' עיין שם הרי דלא אמרי' מגו לסתור הודאתו וכן העדים אין נאמנים לסתור עדותם אפי' במגו דמזוייף ומתני' דאנוסים היינו וכו' דאם אין כת"י יוצא ממקום אחר נאמנים אין מכחישים ממש אלא אמת שחתמו שלוה אלא שהיה באונס וכן כולם אבל לסתו' הודאתו או עדותו ממש לא ואם כן נראה דה"נ שליש אינו נאמן לסתור עדותו אפי' במגו והריטב"א שכ' דאם השטר מתחת העדים נאמנים מדין שליש ה"ד כשאינו סותר עדותו אבל לסתור עדותו ממש אינו נאמן והרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י סימן נ"ו שאפי' כ' על תנאי זו בלבד נמסר בידי שלישות זה א"ל שהוא נאמן על תנאי דשליש כיד בעלים ממש הוא וכו' כבר כתב הרב שפתי כהן שם סק"ג דהיינו דוקא כשאומר שאחר שכתב כן התנו עוד תנאי אבל אם אומר שקודם לכן היה תנאי אחר שלא כתבו אינו נאמן דאפילו הבע"ד עצמו איל כ"כ בכתב ידו לא היה נאמן להכחיש כת"י ולא עדיף שליש מהבעל עצמו עיין שם וכן כתב ה' כנסת הגדולה שם הגב"י אות כ"א והכריח כן מתשו' הרשב"א שהביא מרן הב"י שם מתו' י"ב עיין שם ואם כן הכא נמי אפי' השטר ביד העדים אין נאמנים לסתור עדותם אפי' במגו שהיה קורעים השטר וכותבין אחר בהפך אבל י"ל דאפ' שזהו מצוי לטעות שנתחלף להם הענין וכ' הרז"ה והר"ן בפרק קמא דר"ה ובתשו' סימן נ"ב שכל טעות שהעדי' מצויים לטעות בו הם בעצמם ואין בזה משום חוזר ומגיד אלא שצריך ב"ד הגדול להחמיץ הדין וכן כתב הריב"ש סי' שפ"ב עיין שם ומרן הב"י סי' מ"ג הביא דבריהם ונראה לכאורה דהרמב"ן ור"י והרא"ש והטור שם ס"ל היינו דוקא כשאין כתב ידם יוציא ממקום אחר דנאמני' במגו וכן כתב מהראד"ב סימן צ"ו דאם באו להחזירו ממון במה שאמרו טעינו מוקמי' ממון בחזקתיה ואם באו להוציא אינם נאמנים עיין שם ואם כן הכא נמי אפילו מצויים העדים לטעות בזה אינם יכולים לחזור מטעותם להוציא מחזקת הבעל שהנכסים יצאו מתחת ידו והיו בחזקתו אבל הרב שפתי כהן שם סקי"ט הסכים דלכ"ע בדבר שמצויים העדים לטעות אפי' כתב ידם יוציא ממ"א לומ' טעינו וכן דעת מרן בסימן כ"ט עיין שם באורך

ט' דין ל"ז וחייבים לשלם ללוה כל הפסד וכו' וכן פסק הרדב"ז בתשוב' חלק שני סימן תר"ז אפי' ע"א עומד בעדותו חייב הלה לשלם כל ההפסד עיין שם הטעם ובסימן צ"ה כתב בסופר שטעה וכתב בשטר מאתים במקום מנה דפטור הסופר ע"ש הטעם

יו"ד אין נאמנים בשום דבר וכו' משמע דקאי גם כן אתנאי והרדב"ז בתשו' ח"ב סי' תל"ג פסק דלעולם אין מוציאין ממון מיד המוחזק ע"ש ועיין בהש"ך

י"א אין נאמנין וכולי כתב הרב שפתי כהן ועדים אחרים נאמנים רב' ירוחם בשם הגאונים והביאה הב"י עיין שם וכן כתב הטור בסימן מ"ג וז"ל אבל אם כתב ידם יוציא ממקום אחר אין נאמני' אלא אם מעידי' עדים עליהם שהיו אנוסי' מחמת נפשות וכו' ע"ש וכ"כ הרשב"א בתשו' חלק שלישי סימן ד' ע"ש

י"ב דין ל"ח אין נאמנין וכו' בתשו' הרשב"א ח' שני סימן קצ"ו מבואר דאפילו אין כתב ידם יוציא ממקום אחר דאיכא מגו אינם נאמנים כמ"ש האחרונים עיין שם אבל מצאתי להרמ"ה בפ' מי שמת סי' קל"ו שכתב וז"ל אבל היכא דלא אקיים שטר אלא מפומא דבני משפחה מהימני לומר קטן היה דקי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והוא הדין נמי וכו' הרי זה בחזקת קטן עד שיביא ראיה הלוקח שהיה גדול דתנן העדים שאמרו כת"י זה אבל אנוסי' היינו קטני' היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנים דהתם טעמא מאי דמגו וכו' הכא נמי מגו דאי בעי אמרי לאו כת"י הוא זה כי אמרי דמוכר קטן היה מהימני תדע דהא בפרק האשה שנתארמלה קטנים היינו וקטן היה תרווייהו חדא מחתא וכו' וכי קיימא לן האי חזקה משום דעדי' גופייהו חיישי לב"ד טועים וכו' כי אמרינן דקטן היה ואינהו הוא דל הוו ידעי וכו' דאין מעשה קטן כלום א"נ דלא הוו ידעי אי קטן היה או לא וסברי דלא סמכי ב"ד עלייהו היכא דאין השטר מתקיים אלא מפיהם מהימני דאטו כולהו אינשי דינא גמירי עכ"ל הרי דס"ל דאם לא נתקיים השט' נאמן המוכר וכן העדים לומר קטן היה במגו ואפי' היה בחזקת הלוקח ולא הוי מגו להוציא דאם היה קטן המכר בטל והוי בחזקת היורשים וכה"ג כ' בש"מ למציעא על דף ו' בשם תלמידי הר' יונה וז"ל שכן יראה מסברא שאם היה ראובן מוחזק בקרקע א' ואמר לשמעון אמת שמכרתיו לך אבל לא נתת לי המעות עדיין נאמן במגו שהיה יכול לומר לו לא מכרתיו לך ובענין זה לא אמרי' מגו לאפוקי ממונא כיון שחזקת הנתבע היא ע"פ הודאת התובע וכולי עיין שם והכא נמי דכוותא לא הוי מגו להוציא אבל לדעת הרשב"א נראה דה"ה אין המוכר נאמן לומר קטן היה אפילו במגו מה"ט דחזקה וכו' ואף על גב דמ"ל בריש בתרא אי אמרי' מגו במקום חזקה וקי"ל קולא לנתבע כבר כ' ה' גופי הלכות הביאו הר' קהלת יעקב דף קפ"ז אות י"ב דחזקה זו אלימתא היא דהא גבי קטנים היינו ס"ל לר"מ דאפי' אין כתב ידם יוציא ממקום אחר אין נאמנים במגו משום דחזקה אלימתא היא דהכל יודעים דאין מעשה קטן כלום עיין שם וכה"ג כתבו התוספות בכתובות דף ט' בד"ה לא וכולי דאיכא חזקה אלימתא דאמרינן לה אפילו במקום מנו עיין שם וכן כתב הרשב"א בתשו' חלק שלישי סימן קל"ד ותדע לך שכל מה שנמצא ביד האדם וברשותו אינו נאמן לו' של אחרים הוא במקום שחב לאחרים ואפי' במקום מגו לפי דחזקה גדולה היא וכולי ואף על גב דמ"ל בפרק